בואו נדבר על מוות, אחרת

זהו תחילתו של סיפור. רציתי לכתוב איך מדיטציה קשורה לרגשות שלי, והבנתי שאני לא יכולה בלי לספר איך בכלל הגעתי אליה. כי הסיפור הוא חלק ממה שהיא

"אוי כואב לי" אבל עם חיוך. כמה זה אוטומטי, שלמרות שכואב ידעו שהכל בסדר, שאני מסתדרת, אבל אני לא. אז מה כן ?

מרגישות את ההצפה ? ההרגשה הזו שהכל מתהפך סביב ? אלה הימים של הלבנה המלאה. היא סימן עבורנו לשינויים גם הכי עמוקים, ברגשות שלנו. וזו בכלל היא

לפני כמעט שבוע היה יום השנה של אופירי, שלוש שנים. ברוח הימים הללו ציינו אותה באזכרה קצרה וקטנה. אחרי האזכרה וחיבוקי העיניים והמרפק, חזרתי הב

אלה ימים מוזרים, ממש, בשנתיים הקודמות כולי הייתי בימים האלה, שבין פורים לפסח, הגוף שלי הרגיש מחדש את הימים האלה, בהם לאט לאט אופירי עזבה את

כשאופירי חלתה, התחילה שגרה חדשה, אבל האמת שהיא לא היתה שגרה בכלל, פתאום הימים התחילו ואף יום לא דמה ליום שקדם לו. מאז, ובמיוחד עכשיו כימי הק

יש משהו בצורך הזה לדאוג שלכולם יהיה בסדר, דווקא עכשיו, כשלא בסדר, שלפחות יהיה בסדר, אז זהו, לומדת לאת לאט לשחרר את האחריות הזו.

לא מעט מילים על להיות חלשה, ככה, בלי לשים חוזק ליד, בלי לנסות לסדר את זה מהר, בלי להוציא את הלימונדה. ככה חלשה.

חשבות טריות, קצת אחרי ההרצאה ושיח שהנחתי לפני כמה ימים במפגש למידה של הקהילה הרפורמית בראש העין. "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם

כשההתמודדות שלי עם הכאב הפיזי, הפכה פרטית מאוד, פנימית מאוד.יש , לו איכות כזו לכאב פיזי שמשפיע על כל ההוויה עם הגבולות שלנו.