בואו נדבר על מוות, אחרת

על זמנים של מהפכה ומוות.או במילים אחרות, מה הקרבה למוות יכולה ללמד אותנו על מה שקורה בבלפור? בלי פוליטיקה, רק על שינוי הרגלים. ואיך זה קשו

"אוי כואב לי" אבל עם חיוך. כמה זה אוטומטי, שלמרות שכואב ידעו שהכל בסדר, שאני מסתדרת, אבל אני לא. אז מה כן ?

הרגעים הללו, כשהטראומה עולה ומציפה, הרגעים הקטנים הללו שזיכרון פתאום עולה, בלי שום הכנה מוקדמת, בלי שנתכונן, ככה מפתיע ומטלטל את כל הגוף והה

לפני כמעט שבוע היה יום השנה של אופירי, שלוש שנים. ברוח הימים הללו ציינו אותה באזכרה קצרה וקטנה. אחרי האזכרה וחיבוקי העיניים והמרפק, חזרתי הב

אלה ימים מוזרים, ממש, בשנתיים הקודמות כולי הייתי בימים האלה, שבין פורים לפסח, הגוף שלי הרגיש מחדש את הימים האלה, בהם לאט לאט אופירי עזבה את

כשאופירי חלתה, התחילה שגרה חדשה, אבל האמת שהיא לא היתה שגרה בכלל, פתאום הימים התחילו ואף יום לא דמה ליום שקדם לו. מאז, ובמיוחד עכשיו כימי הק

אין דבר שהקורונה מביאה אלינו יותר מאשר את פחד המוות שלנו, כחברה. יש את הפחד ה״רגיל״ שלנו ממוות, ויש את הפחד ממה נמות. אז איזה מוות נחשב וא

יש משהו בצורך הזה לדאוג שלכולם יהיה בסדר, דווקא עכשיו, כשלא בסדר, שלפחות יהיה בסדר, אז זהו, לומדת לאת לאט לשחרר את האחריות הזו.

לא מעט מילים על להיות חלשה, ככה, בלי לשים חוזק ליד, בלי לנסות לסדר את זה מהר, בלי להוציא את הלימונדה. ככה חלשה.

חשבות טריות, קצת אחרי ההרצאה ושיח שהנחתי לפני כמה ימים במפגש למידה של הקהילה הרפורמית בראש העין. "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם