בואו נדבר על מוות. אחרת.

בואו נדבר על מוות. אחרת. הרבה אני כותבת על החיים אחרי אופיר. אבל בעצם אני עוד חיה מאוד את השבועות והימים האחרונים. רק אחרי שאופיר נפרדה מאיתנו, גיליתי שהבחירה שלנו להפרד ממנה בבית לא היתה טריוויאלית, שלא הרבה הורים לילדים בוחרים בדרך הזו, שעבורנו היתה מאוד טבעית. שואלים אותי הרבה על הבחירה הזו, איך בכלל הגענו לעשות אותה. ואני חושבת ששלושה דברים חברו להם יחד, האחד הוא שעצרנו רגע, והתחברנו למי זו אופיר, ואיך אנחנו מרגישים, בתור ההורים שלה, שהיתה רוצה להפרד מהעולם הזה. השני, שהיתה לנו רופאה אונקולוגית מדהימה ואחות טיפול בית מדהימה, שפרשו בפנינו את כל האפשרויות בהרבה כנות, רצון טוב ושיתוף פעולה. והשלישי, שגילינו שיש דבר כזה הוספיס בית. שאפשר לקבל את השירות הזה בעזרת ארגון שמתמחה בזה (במקרה שלנו, צבר רפואה), דרך קופת החולים ובתיאום עם בית החולים. קיבלנו צוות מדהים של רופא, אחות ועובדת סוציאלית שאני חייבת להם את השפיות שלי בתהליך הלא פשוט הזה. היה על מי לסמוך, להשען, לשאול ולהתייעץ, והיה מי שהגיע כשרק היה צריך. כל זה ביחד, אפשר לנו להתרכז בפרידה מאופיר, בתמיכה באחותה, בנו. אז לכל מי שנמצא בצומת הזו, אני יודעת שהיא כואבת, היא קורעת. אני יודעת שהכל מתערבל מול העיניים ואי אפשר לחשוב על כלום. אני יודעת שזה הלם שאין לו בכלל מילים. אז רק תדעו שזה קיים, זה אפשרי, קוראים לזה ליווי פליאטיבי, זה מאפשר לכם לבחור, כשאפשר, איך להפרד מהאהובים שלכם, גם אם הם ילדים. ותודה לירון לונדון שהיה מוכן לדבר על החלק שאנחנו לא מדברים עליו בדרך כלל, במקום שכל כך הרבה נמנעים.

החל מדקה 27:30 http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1262311