- שרית צור
הריקנות שבמוות
הרבה פעמים כשחשבתי על מוות של אדם קרוב לפני שאיבדתי אחת בעצמי, חשבתי על הקושי להתמודד עם העדר הנוכחות - על החדר הריק, על החפצים השייכים ולא שייכים, על הכיסא הריק ליד השולחן ובאוטו, על השגרה שתשתנה.
ואז אופיר נפרדה מאיתנו ומאז המשמעות של ריק היא משהו אחר לגמרי. כן בהתחלה היה הרבה ריק של נוכחות, בכל אותם הדברים שמניתי למעלה ועוד, אבל ככל שעובר הזמן הנוכחות של הריק משנה צורה, היא פחות המקום הריק ליד השולחן, היא פחות הכמיהה לשמוע את הקול והיא פחות הבגדים או הספרים שאין להם דורש, היא ריק אחר.
הריק הזה הוא ריק שלא קשור באופיר, הוא ריק שמרגיש כמו מרחב ענק שאין בו אחיזה בכלום, ריק של אין כח, ריק של אין פוקוס, ריק שבו ממש ממש לא ברור מה קורה.
ריק שלי, לא שלה.
הריק הזה מלווה אותי כבר תקופה, עד שהשבוע הבנתי שאני מנסה בכיוון הלא נכון.
״ריק״ אי אפשר למלא, זה הרי דבר והיפוכו. ריק נועד פשוט להיות ריק. אין שום דבר שצריך או בכלל אפשר לעשות בו, כי הרי כל דבר ש״נעשה״ כדי לזוז בו הרי הוא בבחינת ״למלא״ אותו, וריק הוא ריק, אי אפשר למלא.
הריק הזה הוא אחד הפחדים הכי גדולים שלנו ממוות. אנחנו שגדלים בתוך חברה שמחפשת כל הזמן "למלא", לזהות את ה"יש", חיים עבורנו זה ״יש״. אנחנו סופרים את ה״יש״, שואפים ל״יש״, מתכננים ״יש״, מזיזים ומניעים ״יש״, אפילו כשאנחנו עוצרים ונותנים לעצמנו קצת זמן לנוח, לרוב זה כדי למלא - למלא מצברים.
הנה לנו פרדוקס - חיים לא רק עם ״יש״, אלא גם עם ״ריק״. אבל אנחנו לא מורגלים לשהות בו, אנחנו מיד מחפשים איך להזיז אותו, איך למלא אותו, איך לעשות בו משהו, איך להסביר אותו, ואולי הכי מורכב, איך להסתיר אותו.
מוות קרוב מכריח אותנו לשהות במחוזות הללו, במקומות של הריק שאין לו הסבר, אין לו תנועה, אין לו הגיון, אין לו תכנית ואין ״מה לעשות בו״. בניגוד לכל מיני צמתים ומשברים בחיים, בהם אנחנו חווים את הריק הזה באופן זמני, מוות קרוב מביא את הריק ומשאיר אותו לצידנו, ללכת בדרך ולא לעזוב.
אני מפרידה, דרך אגב, בין ריק לבין אין. אין מתחבר אצלי להעדר הנוכחות הפיזית בעיקר, לכיסא הריק, לאין גוף לחבק. לאין יש בדרך כלל צורה או הרגשה שחסרה לי, ממש דרך החושים. הריק הוא משהו אחר לגמרי, הוא חלל שאין לו סוף, לפעמים הוא מרגיש כמו אויר קל ולפעמים כמו מעמקי ים שחור, אבל הוא ריק מאחיזה, הוא ריק מגבולות, אין לו גבולות בכלל.
ולפעמים מילים של ילדה בת שמונה יכולות להיות הדבר הכי מדוייק
״אמא, גם את מרגישה לפעמים שאת בתוך בועה. בועה שאין בה אף אחד, ושום דבר״.
נשמע מפחיד נכון ? כמה מכם קוראים וחושבים "טוב, היא צריכה טיפול". אבל רגע, תשארו איתי. זה אותו החלק שאנחנו כל כך לא מורגלים בו - והוא לברוח מהריק הזה. למה אנחנו צריכים אותו בכלל ? זה לא "כיף" ! למה ? פשוט כי הוא קיים, הוא ריק והוא קיים, הוא חלק מהיקום שלנו, מהטבע שלנו וזה שנתאמץ למלא אותו ולהסתיר אותו לא יעביר אותו, אנחנו רק נפגוש אותו שוב ושוב ולא נדע איזו איכות זה מביא לחיים שלנו.
אז הריק הזה, הוא לא הריק של אופיר, הוא הריק שלי, הוא הפגישה העמוקה שלי עם שכבות על גבי שכבות של ריק.
ולמה זה טוב? כי אני מגלה שככל שאני שוהה בו יותר, ככל שהוא חבר שלי לדרך, כך אני מזהה יותר בקלות את ה"יש" שמדויק ונכון לי, בקצב שנכון לי, בקצב שמתאים יותר עם מי שאני. אני מגלה את החיבורים שהם אני דווקא במקומות הקטנים, לא בגדול וברעש וצלצולים, לא בתהליכי התפתחות גדולים, בסדנא מפוצצת או בתכניות עבודה גדולות, אלא דווקא בקטן, בכוחות היום יומיים של עצמי, הכי עדין שיש. כמו העולם, בעדינות.
ריק.
ואנחנו לא ננסה למלא, אנחנו נשהה.
בידיעה שלמרות שמאוד לא ברור שם, אנחנו גם עוברים משם, הלאה, וחוזרים ועוברים, וחוזרים ועוברים, וחוזרים ועוברים....
____________________
כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן
כדי לקרוא עלי,
אתן.ם מוזמנות.נים לכאן
כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.
ואפשר לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי
#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת
