אם נחשוב על זה, זה יקרה
אני מוצאת שיש הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, על נקודת ההחלטה איך למות, על ההחלטה איך לחיות, על למה בכלל לדבר על מוות מהמון זוויות, ואיך כל הדיבור הזה, בכלל קשור לחיים, אבל כשאני מריצה את הרעיון בראש, תמיד יש שד קטן שנמצא שם ואומר, כן, אבל אנשים יקראו ויהיה להם קשה לקבל, כי בכלל צריך לעבור משוכה אחרת קודם.
קודם כל אנחנו צריכים להתרגל למחשבה, שזה שאנחנו חושבים מוות ומדברים מוות, לא באמת מביא מוות – טדדם !
זה קצת סותר את האמונה הבסיסית שגדלנו עליה ואנחנו ממשיכים לתחזק, שאומרת – אם נחשוב על משהו, הוא גם יקרה, או במילים אחרות, מחשבה מייצרת מציאות.
מחשבה מייצרת מציאות היא עוד מיומנות עמוקה שהפכנו למונח שגור, אימצנו לתוך החיים המודרניים שלנו לעיתים באופן שטחי מאוד, ובדרך הפכנו למשהו מאוד לא מדויק.
למה ?
בואו נבחן את זה.
האם כל דבר שאני חושבת עליו אכן הופך למציאות ?
יעביר פה בזכרון בבקשה כל הורה, האם אף פעם לא חשב או חשבה את המחשבה המפחידה שמשהו מאוד רע קורה או יקרה לילד? האם אנחנו לא חושבות על זה אפילו לעיתים קרובות מאוד?
מה עם מחשבות סמויות שמופיעות אצלנו לדוגמא, במפגש עם מוות בסדרת טלויזיה, ספר או טקס. האם בהכרח כל המחשבות והפחדים הללו מתממשים לנו?
יש שיגידו שלאורך זמן כן, אבל אז זו לא מחשבה, כי מחשבה היא דבר חולף, משהו שעובר ומתפוגג, זו כבר תודעה, ותודעה היא כבר משהו אחר לגמרי והיא מתוחזקת ומנוהלת אחרת לגמרי.
אלה לא מחשבות,
בכדי שהתודעה שלנו תשפיע על המציאות שלנו היא צריכה להיות כבר מודעות ברורה, משהו שאנחנו מכוונים ומזמנים שיקרה, ודרך אגב, גם משחררים. יש להניח שבמודע, כנראה רובנו לא ממש מזמנים מוות (אלא אם כן אנחנו אבדניים, וזה כבר סיפור תודעה אחר).
זאת אומרת, אלה לא המחשבות שלנו שמייצרות מציאות, זו ההתכווננות העמוקה של התודעה שלנו, שכבר הופכת לאנרגיה שאיתה אנו פועלים בעולם.
חשוב להגיד שהתכווננות היא לא התנאי היחיד להגשמה של מציאות, אבל זה באמת נושא ארוך אולי לפעם אחרת.
אז איך קרה שחיברנו את השילוב הזה, שאם נחשוב על מוות הוא יגיע ?
כנראה כי פשוט שני דברים קורים,
אפילו בלי להודות בזה, אנחנו חושבים על מוות כל הזמן. פחד ממחלה קשה הוא פחד מוות, פחד ליפול הוא פחד מוות, גם פחד כשהילדה יוצאת עם חברים בערב הוא פחד מוות, אפילו בפחד מכישלון מסתתר פחד מוות, אז בינינו, אנחנו חושבים מוות כל הזמן.
הדבר השני שקורה הוא שמוות אכן קורה. בכל מיני צורות ובכל מיני זמנים, אנחנו מתים. בתאונות שונות, ממחלות, מזקנה ובעוד דרכים רבות אחרות.
מוות קרה, קורה ויקרה לכולנו, והוא פשוט פה.
אז אם נחבר את שני אלה יחד, את העובדה שאנחנו בעצם חושבים על מוות הרבה, ואת זה שמוות קורה, הרי לנו שיש לא מעט מקרים שנחשוב שהוא לידנו והוא אכן יהיה.
אבל זו לא המחשבה שיצרה אותו. אלה החיים שיצרו אותו. אנחנו רק עשינו פעולת חיבור לא מדוייקת.
אני מכירה את זה מאוד מהחוויה האישית שלי,
הידיעה שאופיר חולה בסרטן היתה ידיעה מפחידה מאוד, היא טמנה בחובה ידיעה מאוד גדולה שיש סיכוי, איפשהו, שאולי זה יסתיים במוות. כל הורה לילד חולה מכיר את ההרגשה הזו, את החרדה שמתגנבת לחיים מכל חום, מכל גירוד, מכל נפיחות, מכל כאב וזה פחד מאוד ממשי הוא כבר לא "אם", הוא כבר פה.
כל חולה וכל מלווה לחולה מכיר את המחשבה המפחידה, שאם נחשוב ונדבר על מוות הוא יגיע, אבל המוות של אופיר הגיע מדברים אחרים לגמרי, הוא הגיע, כי הוא הגיע, כי זה היה זמנה של אופיר פה בעולם הזה.
הוא בוודאי לא הגיע בגלל מחשבות ופחדים שלי על מוות, איך אני יודעת? כי אני יודעת שבמקביל למחשבות המפחידות, היתה הרבה החזקה דווקא של תודעת חיים, של תקווה לחיים, של קבלה שלמה בכל יום של מה שיש. אני מאוד מאמינה שאופיר עברה את הטיפולים כמו שעברה, ונפטרה כמו שנפטרה דווקא כי היתה החזקה של תודעת חיים ולא של מוות.
אם מחשבה אכן מייצרת מציאות, כל אדם חולה היה מת מהמחלה שלו, פשוט כי המחשבה הזו עוברת אצל כולם, אבל לשמחתנו, יש גם כאלו שמחלימים, כלומר, המנגנון הזה הוא לא ישיר, הוא הרבה יותר מורכב מזה.
אז אנחנו יכולים לדבר על מוות.
כי זה לא מה שיביא אותו.
ואולי אם נפתח את עצמנו להכיר אותו, לדבר עליו. לא בצורות חבויות בדרמות טלויזיה , בבתי קברות, בטקסים ובמחשכים. נגלה שהוא דווקא עוזר לנו למצוא חיים בכל מקום, בכל רגע, גם ברגעי משבר ומחלה ואפילו בתהליך פרידה מהחיים.
[בתמונה, העץ של אופיר, שקיבל הרבה תודעה אוהבת שעודדה אותו להיקלט וללבלב בימים האחרונים]
____________________
כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן
כדי לקרוא עלי,
אתן.ם מוזמנות.נים לכאן
כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.
ואפשר לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי
#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת
