אזכרה בימי קורונה

אלה ימים מוזרים, ממש, בשנתיים הקודמות כולי הייתי בימים האלה, שבין פורים לפסח, הגוף שלי הרגיש מחדש את הימים האלה, בהם לאט לאט אופירי עזבה את העולם. את האבסורד שבין הפרידה ממנה ובין ההישרדות לתפקד כדי שיהיה לה הכי בטוב שרק אפשר.

והשנה, יחד עם כל הסדר העולמי, גם הימים האלה משתנים. כאילו הכח הזה שמסדר לנו מחדש את העולם עכשיו, מבלבל גם את זה.

אז בימים האלה הקמתי בבית החדש את גינת הירק שכל כך אהבת, ופתאום גיליתי שאלה בעצם הגרביים שלך שאני גורבת כל החורף, והימים מתערבבים,יש בהם שקט ואני פחות צריכה להלחם עליו כדי להקשיב לך.

אבל אני עדיין מחפשת אותך בספירה הכללית. בתוך הקשב הזה שיש לאמא, אני עדיין מחפשת לבדוק איפה את ומה איתך. עוד לא מצאתי את המקום שלך.

אתמול בחדשות היתה כתבה על אחת הנשים שמתה מהקורונה, וקלטתי פתאום כמה לבד מתים כל אלה שמתים מהמחלה הזו. והלב לא מצליח להרפות מזה. מהמחשבה שאנחנו כל כך מפחדים מהמוות, שאנחנו משאירים אותם סטריליים, מרוחקים.

לא קשה לי לחשוב על המוות שקורה עכשיו, גם הוא חלק מהחיים והעולם והטבע. כן קשה לי לחשוב על זה שלהם, אף אחד לא מקריא סיפור, ואף אחד לא מחזיק את היד, ואף אחד לא מלווה אותם הלאה.

בזכרון של הקרובים שלהם לא יהיו רגעים אחרונים, יהיה חור בזמן.

איך זה קרה שמהפחד שלנו למות נראה לנו הגיוני שמי שימות ימות מאחורי קיר בידוד ומסכי בקרה? (ועם המון כבוד לכל אנשי הרפואה, שאני בטוחה שעושים הכי הרבה שרק אפשר שזה יהיה אנושי)

אבל יום אחד נצא מהבידוד, נסתכל ימינה ושמאלה ונראה א.נשים סביבנו עם החור הזה, ואז מה? או שאולי כבר עכשיו ננסה למצוא דרך אחרת ללוות את מי שעוזב את החיים האלה ומי שקרוב אליו אחרת?

מחשבות של ימים אחרונים של חיים, שלך.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק