זה בעצם בלוג על החיים
הגזמת לגמרי, בלוג על מוות ?
מה, מוות הוא מוצר צריכה ? אוכלים אותו? מטיילים אותו? לובשים אותו?
מה, נו, מי שכבר ירצה התפתחות ילך לבלוגים של מאמנים, או אלה שמדברים על האור בקצה המנהרה.
בשביל מה צריך לעבור דרך כל הכאב והחושך והדכאון הזה כדי ללמוד על חיים ?
אז בלוג על מוות. דווקא על זה. למה ?
דווקא כי אנחנו לא מדברים באופן ישיר על ה״דבר״ הזה שסובב אותנו, שיקרה לכולנו, שקורה כל הזמן לקרובים לנו, ומנהל את הפחדים שלנו.
דווקא כי אנחנו טוענים שאנחנו ״מקדשים״ את החיים ועוד כל כך הרבה דברים אחרים, אבל לא את הדבר הכי אמיתי בחיינו אחרי הבאת חיים לעולם.
כי בגלל הקושי שלנו, אנחנו משאירים לבד, את מי שהולך ואת מי שאיבד. ככה איבדנו חמלה, חיבור, שיתוף, קירבה. ובכלל לא התכוונו, אנחנו פשוט לא יודעים מה להגיד ואיך להתנהג.
דווקא כי אנחנו יודעים להגיד בקול את המנטרה ״צריך לחיות את הרגע / את מה שיש״ על כל הגרסאות שלה, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר ביום יום שלנו.
דווקא כי הפכנו לחברה שבה מוות = כישלון. מוות = ויתור. מוות = לא הספקנו.
ואת זה, וואו, את זה, ביום שנשנה את המשוואה הזו, נוכל לחיות.
כי בגלל שאנחנו מאוד מאמינים שהמחשבות שלנו מייצרות את המציאות שלנו, מחשבות ודיבור על מוות מפחידות ומאיימות דווקא ברגעים שהכי הגיוני שנחשוב אותן, כמו כשאנחנו פוגשים משבר גדול או מחלה קשה.
אז זה בעצם לא בלוג על מוות, זה בלוג על חיים.
הבלוג הזה מדבר על חיים ועל מוות ועל הקשר האמיץ בניהם. הוא עוסק בליווי תהליכי סוף חיים, באבל, באיך מדברים מוות ונשארים בחיים. הוא עוסק באיך נוגעים בנושא הזה ונשארים בחיים, ואפילו נשארים טוב בחיים, אפילו טוב יותר.
הבלוג נועד למי שאיבד/ה מישהי/ו יקר, למי שנמצא/ת בתהליך ללוות אדם יקר למותו, למי שמלווה מישהי/ו קרוב שחולה מאוד, למטפלים ואנשי מקצוע בתחום, וגם לכם, מי שעוד לא חווה אבדן ושכול קרוב ומעניין אותה/ו ללמוד כדי להבין את החיים אחרת.
הבלוג הזה הוא המסע האישי שלי, בין התהליך האישי שלי לידע העולם והחיים, מתוך אמונה גדולה שכשנדבר, יהיה שינוי.
