בואו נדבר על מוות, אחרת

על זמנים של מהפכה ומוות.או במילים אחרות, מה הקרבה למוות יכולה ללמד אותנו על מה שקורה בבלפור? בלי פוליטיקה, רק על שינוי הרגלים. ואיך זה קשו

יש לנו רגשות מאוד מרוכזים, וכשהם כאלה, הם מציפים מאוד. אבל מה אם נבחן את האפשרות לחוות אותם אחרת מתרחבים ? עם אוויר ? כדי שנוכל להכניס בהם

ולפעמים באים החיים, וגורמים לך לחזור למקומות מלאי זכרונות. רק חזרתי לבית החולים, והכאב עולה, לפעמים זה אפילו לא ברור שהוא עולה, אבל הוא שם.

זהו תחילתו של סיפור. רציתי לכתוב איך מדיטציה קשורה לרגשות שלי, והבנתי שאני לא יכולה בלי לספר איך בכלל הגעתי אליה. כי הסיפור הוא חלק ממה שהיא

"אוי כואב לי" אבל עם חיוך. כמה זה אוטומטי, שלמרות שכואב ידעו שהכל בסדר, שאני מסתדרת, אבל אני לא. אז מה כן ?

מרגישות את ההצפה ? ההרגשה הזו שהכל מתהפך סביב ? אלה הימים של הלבנה המלאה. היא סימן עבורנו לשינויים גם הכי עמוקים, ברגשות שלנו. וזו בכלל היא

הרגעים הללו, כשהטראומה עולה ומציפה, הרגעים הקטנים הללו שזיכרון פתאום עולה, בלי שום הכנה מוקדמת, בלי שנתכונן, ככה מפתיע ומטלטל את כל הגוף והה

לפני כמעט שבוע היה יום השנה של אופירי, שלוש שנים. ברוח הימים הללו ציינו אותה באזכרה קצרה וקטנה. אחרי האזכרה וחיבוקי העיניים והמרפק, חזרתי הב