בואו נדבר על מוות, אחרת

אלה ימים מוזרים, ממש, בשנתיים הקודמות כולי הייתי בימים האלה, שבין פורים לפסח, הגוף שלי הרגיש מחדש את הימים האלה, בהם לאט לאט אופירי עזבה את

כשאופירי חלתה, התחילה שגרה חדשה, אבל האמת שהיא לא היתה שגרה בכלל, פתאום הימים התחילו ואף יום לא דמה ליום שקדם לו. מאז, ובמיוחד עכשיו כימי הק

אין דבר שהקורונה מביאה אלינו יותר מאשר את פחד המוות שלנו, כחברה. יש את הפחד ה״רגיל״ שלנו ממוות, ויש את הפחד ממה נמות. אז איזה מוות נחשב וא

יש משהו בצורך הזה לדאוג שלכולם יהיה בסדר, דווקא עכשיו, כשלא בסדר, שלפחות יהיה בסדר, אז זהו, לומדת לאת לאט לשחרר את האחריות הזו.

לא מעט מילים על להיות חלשה, ככה, בלי לשים חוזק ליד, בלי לנסות לסדר את זה מהר, בלי להוציא את הלימונדה. ככה חלשה.

חשבות טריות, קצת אחרי ההרצאה ושיח שהנחתי לפני כמה ימים במפגש למידה של הקהילה הרפורמית בראש העין. "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם

באתי לפני הסופה, לבדוק שהכל בסדר, איכשהו באופן מוזר, כמה שאני אוהבת גשם, הוא תמיד ממלא לי את הלב, אבל מאז שנפרדת מעולם הזה, אני בעיקר רוצה

כשההתמודדות שלי עם הכאב הפיזי, הפכה פרטית מאוד, פנימית מאוד.יש , לו איכות כזו לכאב פיזי שמשפיע על כל ההוויה עם הגבולות שלנו.