• שרית צור

שגרה שמייצרת שדרה, בימי קורונה ובכלל

כשאופירי חלתה, התחילה שגרה חדשה, אבל האמת שהיא לא היתה שגרה בכלל, פתאום הימים התחילו ואף יום לא דמה ליום שקדם לו. זה התחיל בטיפול נמרץ ובימים שנמדדו בצעדים כל כך קטנים, ממש מיקרוסקופיים, של לשון נפוחה או לא, צליל קטוע או מילה שלמה, של כפית מעדן, תנועת רגל או חצי יד.


וזה עבר לשגרה אונקולוגית שיש בה ימי אישפוז וטיפולים ארוכים ורבים, את יודעת איך הם אמורים להתחיל, את אף פעם לא יודעת כמה זמן ואיך הם יגמרו. זו בועה, בועה שבה את לא יכולה להסיר עיניים לרגע, כי כל רגע קורה משהו.


גם הבית בתקופה הזו היה הדבר הכי לא שגרתי, כל יום נמדד מחדש, יש כוחות - אין כוחות, יש בחילות -אין בחילות, יש ספירת דם שאפשר לצאת או לא, יש מצב רוח - אין מצב רוח, פתאום עלה החום מיון, אז נכנסנו לטיפול באשפוז של יומיים ויצא מזה שבוע, אז היו תכניות יומולדת אבל צריך בידוד ובדרך הכלב בבית חלה ואבא שלי אושפז, אז היו תכניות, אז מה.

את חיה בעולם סטרילי, ודי מנותק, כי תשומת הלב כולה היא דווקא לשינויים. שנתיים. ואז הסתיימו שנתיים ואיתן הסתיימו החיים של אופירי.


והאמת, הרבה מהעולם הלא שגרתי הזה נשאר, בתור עצמאית אני מוצאת את עצמי בונה את עצמי מחדש והבניה הזו, עם כל השגרה שאני מייצרת לעצמי, יש בה המון עליות ומורדות, חיפוש ומציאה ואז חיפוש מחדש, איזון וחוסר איזון, כאב ואין כאב, ניתוק מהעולם וחיבור מחדש.


אני לא יודעת לאן הימים האלה שלנו עכשיו יקחו אותנו. אני כן מתבוננת על זה שהתקופה ההיא עם אופיר לימדה אותי המון על לקבל ולהתנהל בעולם שמשתנה כל הזמן, בעולם שבו אני די מנותקת מהחוץ וחיה שגרה משתנה בפנים.


בתוך הכאוס ההוא, ידעתי שמה שחשוב זה שאשמור על עצמי יציבה מבפנים. לא חוזק בתחפושת, לא ״אחזיק חזק חזק כי זה מה שצריך״, לא ״אין ברירה״, ואפילו לא ״בשביל אופיר ועיניה אני חייבת להיות חזקה״, אלא חוזק שמזכיר לעצמי את עצמי מבפנים, כזה שמנופף לשלום לדבר האחד הברור הפנימי, אני פה, לשדרה הפנימית לכל אורך עמוד השדרה שלי שהיא אני, לא משנה מה יקרה פה. שדרה שלא תלויה הדבר, שלא תלויה באף אחד אחר, שלא תלויה במה שקורה בחוץ.

כשאני כותבת את המילים הללו עכשיו מהר, מתחלפות האותיות בין ״שדרה״ ל״שגרה״, ופתאום עוברת המחשבה, כמה אני תלויה בשגרה כדי להרגיש את השדרה.


אבל בשגרה אחרת, לא כזו של ״מה אני עושה היום״, אלא בשגרה פנימית שבה אני פוגשת מספיק פעמים את עצמי, את השדרה הפנימית הזו ומנופפת לה לשלום.

בימים אז, וגם היום, זו השגרה שלי, לנופף לעצמי לשלום פנימה, להזכיר שהעולם יכול להתהפך עשרים פעם, אבל השדרה הזו תמיד קיימת, כי היא מחוברת לעולם בחיבורים אחרים.

כמה אנחנו לא מורגלים בשגרה כזו, נכון ? דוחים אותה, אפילו בימים כאלה. תמיד יש משהו מבחוץ שבא וסוחף. וזה כל כך מוזר והפוך, כי דווקא זה משאיר אותנו יציבים, גם בימים כאלה.


בתמונה: מה שאני עושה כל יום כדי להתחבר לשדרה המרכזית שלי.


#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים