כי עבורי זו תקווה

שיחת מטבח. באופן מוזר, השבוע במטבח שלי, בכמה שיחות שונות שמעתי: ״בטח מפחיד לדבר על מוות, כי אנחנו מחפשים תמיד תקווה, וזה ההיפך״

אז בואו נדייק, גם אני עוסקת בתקווה, יודעים למה? כי ביום שנדע למות יותר טוב, נדע לחיות יותר טוב. ואת זה אמרה אליזבת קובלר רוס כבר ממש ממש מזמן. יודעים למה?

מהמון המון סיבות, אבל הנה רק כמה: כי כשנדע ללוות את אהובינו למותם בכבוד, בתקשורת ובהקשבה, נדע לפגוש חמלה, נתינה וסבלנות ביום יום שלנו.

כי כשנסכים לקבל באמת את העובדה שכולנו נמות מתישהו, נבין שהמהות של כל אחד ואחת מאיתנו היא פנימית ולא נובעת או תלויה באחר, גם לא בהורות או בילדים שלנו. אז נהיה חופשיים יותר, חרדתיים פחות, ונחייה את עצמנו.

כי כשנאפשר לעצמנו לחוש את הקדושה של ללוות אדם למותו, וזו קדושה, זו זכות וכבוד, בדיוק כמו להביא חיים לעולם הזה. כשנפגוש את זה, נבין מה זו קדושת חיים, בצניעות, ברגישות למה שאנחנו מרגישים.

כי כשנאפשר לעצמנו להיות שם ברגע הזה שאדם נושם את נשימותיו האחרונות, נבין מה זה להיות ברגע, ואז נלמד להרגיש, מה זה עצב וכאב אבל גם מה זו הודיה ושמחה, כמשהו עמוק, פנימי, מחובר שלא תלוי במשהו חיצוני.

תחשבו איזו חברה מדהימה נוכל להיות, אם נדע את כל אלה. אז אני בעצם, עוסקת בתקווה. שיום אחד נדע למות טוב יותר, נדע ללוות את מיתנו בשלמות יותר, ואז גם נדע לחיות בשלמות יותר.

הדף לא יוכל להכיל את התודה הלוואי והיתה מילה גדולה יותר. לצוות ״צבר״, לגלניס, לאור ולענת המופלאים באדם שעטפו, תמכו, איפשרו, ודאגו שאופירי תפרד מהעולם הזה ללא סבל, ואנחנו נרגיש בטוח. תודה לעינב, שהאמינה ביכולת שלי לספר את הסיפור מול מצלמה. לצוות בשניידר, לד״ר הלן טולדנו האחת והיחידה, ליעל אחות טיפולי בית, ליפעת העובדת הסוציאלית ובכלל לצוות רחב לב של אחיות ורופאים שהיה איתנו שנתיים, ובסוף, האמין איתנו שככה נכון לאופירי להפרד מהעולם הזה, תמך, תיאם, והיה איתנו לכל אורך הדרך, באהבה גדולה. ולשתי המלוות הרוחניות שלי, גלי באר ואריאל וורנר, כי מה שלימדתן אותי, איפשר לי בכלל לעמוד במקום הזה ולהרגיש שלמה.

https://www.facebook.com/767805193320396/videos/1215109635256614/