בואו נדבר על מוות, אחרת

על זמנים של מהפכה ומוות.או במילים אחרות, מה הקרבה למוות יכולה ללמד אותנו על מה שקורה בבלפור? בלי פוליטיקה, רק על שינוי הרגלים. ואיך זה קשו

זהו תחילתו של סיפור. רציתי לכתוב איך מדיטציה קשורה לרגשות שלי, והבנתי שאני לא יכולה בלי לספר איך בכלל הגעתי אליה. כי הסיפור הוא חלק ממה שהיא

"אוי כואב לי" אבל עם חיוך. כמה זה אוטומטי, שלמרות שכואב ידעו שהכל בסדר, שאני מסתדרת, אבל אני לא. אז מה כן ?

מרגישות את ההצפה ? ההרגשה הזו שהכל מתהפך סביב ? אלה הימים של הלבנה המלאה. היא סימן עבורנו לשינויים גם הכי עמוקים, ברגשות שלנו. וזו בכלל היא

הרגעים הללו, כשהטראומה עולה ומציפה, הרגעים הקטנים הללו שזיכרון פתאום עולה, בלי שום הכנה מוקדמת, בלי שנתכונן, ככה מפתיע ומטלטל את כל הגוף והה

לפני כמעט שבוע היה יום השנה של אופירי, שלוש שנים. ברוח הימים הללו ציינו אותה באזכרה קצרה וקטנה. אחרי האזכרה וחיבוקי העיניים והמרפק, חזרתי הב

אלה ימים מוזרים, ממש, בשנתיים הקודמות כולי הייתי בימים האלה, שבין פורים לפסח, הגוף שלי הרגיש מחדש את הימים האלה, בהם לאט לאט אופירי עזבה את

כשאופירי חלתה, התחילה שגרה חדשה, אבל האמת שהיא לא היתה שגרה בכלל, פתאום הימים התחילו ואף יום לא דמה ליום שקדם לו. מאז, ובמיוחד עכשיו כימי הק

אין דבר שהקורונה מביאה אלינו יותר מאשר את פחד המוות שלנו, כחברה. יש את הפחד ה״רגיל״ שלנו ממוות, ויש את הפחד ממה נמות. אז איזה מוות נחשב וא

יש משהו בצורך הזה לדאוג שלכולם יהיה בסדר, דווקא עכשיו, כשלא בסדר, שלפחות יהיה בסדר, אז זהו, לומדת לאת לאט לשחרר את האחריות הזו.