הסיפור שלי עם מדיטציה

אחרי פוסט הקודם,

הגיעו שאלות ספציפיות הרבה יותר,

ועיקרן, הוא

״יופי, נהדר לדעת, אבל איך משנים״.

כבר כמה ימים אני הולכת עם המחשבה איך להסביר ואז הגיעה איזו מדיטציה והזכירה לי.

זהירות, היום זה טקסט ממש ממש ארוך ...

ניסיתי ללמוד מדיטציה כבר לפני למעלה מעשרים שנה, איכשהו ידעתי שיש שם משהו עבורי, נרשמתי לקורס שנתי במוסד מכובד, עם מורה מכובד.

הגעתי כל שבוע,

אפילו רוב הזמן הצלחתי להתמיד בתרגול בבית,

אשת הייטק או לא? יש משימה, צריך לעמוד בה ולצפות לתוצאות מדידות.

למדתי ממנו המון, בעיקר על המכניקה של המדיטציה, איך היא עובדת, להסכים לראות ולקבל את התנגדות הגוף, בזכותו התחלתי לקרוא אז את ספר החיים והמתים הטיבטי.

אבל מדיטציה לא יצאה מזה.

יצא מזה בעיקר תסכול עמוק שאין לי סיכוי להגיע למשהו קרוב אפילו, שזה גדול ועצום, סגרתי במגירה ונעלתי.

ואז, לפני עשר שנים כמעט, פגשתי משהו אחר,

זה התחיל שוב, אבל אחרת לגמרי.

הייתי אז בעיצומו של תהליך גירושים, עם ילדה קטנה ותינוקת בבית, ניסיון להחזיק הכל, לחזור לעבוד, להיות במשא ומתן ובו זמנית לנסות להבין איך אני בונה מחדש את העולם שהתפרק.

נשימה לא היתה שם,

היה שם בעיקר ניסיון לשרוד בכבוד את היום.

כאב בחיוך כבר אמרנו בפוסט הקודם, נכון?

ואז בכאוס הזה, חדר קול. מכירות את זה שפתאום אתן שמות לב למודעה שלא שמתן לב קודם ?

כזה.

פתאום המנחה שלי לתזה, מפרסמת קורס נשימות.

ופתאום זה מרגיש כמו הדבר הכי נכון בזמן הנכון,

בלי שידעתי בכלל מה זה.

ככה מצאתי את עצמי בקורס נשימות של Art of living,

ככה נכנסה לחיי עוד יותר Arielle Warner כמורה וחברת לב,

ככה לאט לאט נכנס התרגול, למדתי לנשום,

כל פעם עוד קצת,

כל פעם להכניס את זה יותר ויותר לחיים.

ככה לאט לאט נכנס הידע, הזדחלה פנימה תפיסת עולם שלמה שהפכה לחלק ממני וכן, גם ההרגל לשמוע מורה גדול במבטא הודי.

ואז...

מצאתי את עצמי בקורס מדיטציה,

יושבת בקומת מרתף בתל אביב, בין הכריות הלא נוחות, חלון הזכוכית הגדול לוילונות, מגיעה עם כל אותו התסכול והציפייה וחוסר האמונה, שעבורי זה לא ממש יעבוד.

זה הדבר הגדול הזה שזמין לכאלה גדולים שיושבים באשראם, לא לי.

אבל אז פתאום פגשתי את המדיטציה,

זו שיושבים אליה בלי תיאוריה,

בלי ציפייה, אפילו לא הרבה זמן בהתחלה, מן משהו פשוט כזה, שמבקש רק דבר אחד,

שהאמת הוא לא קטן בכלל,

אבל רק דבר אחד,

להסכים לשבת שם.

לאט לאט היא התגנבה לחיי,

אליה אני הולכת בכל פעם שאני מחפשת שיהיה שקט,

בכל פעם שאני מרגישה ש״משהו״ השתלט עלי, שנכנסתי לסחרור ואני רוצה לעצור קצת, לרדת.

אפילו במסדרון של מחלקה אונקולוגית ילדים.

לא בונה עליה ארמונות ענקיים,

לא מנסה אפילו להכנס אליה ככה ולצאת אחרת,

לא מנסה לכוון מציאות או לזמן תובנות,

טוב נו,

אני בכל זאת בת אנוש,

לפעמים אני מכניסה אליה איזו שאלה, או רצון לכיוון, טוב, לפעמים גם חלום שאני ממש רוצה לגשת אליו שוב,

אבל אני יודעת בעיקר,

שהיא תביא לי בכל יום את מה שאפשר.

יש ימים שאלה סרטים שלמים,

יש כאלה שזה רק לצאת נושמת קצת יותר.

ואת כל הסיפור הארוך הזה בכלל כתבתי,

כי רציתי לספר על מה המדיטציה עושה לרגשות שלי,

אבל זה כבר יהיה ליום אחר,

מבטיחה להמשיך בפוסט הבא.

בנתיים, באופן הכי טבעי אני מוצאת שכל המילים הללו נכתבות ביום ה Guru Purnima, שהוא החג וההזדמנות לתת כבוד למורים הגדולים שלנו.

זה לא קל לחיות בתרבות מערבית ולתת כבוד לגורו, בכלל להגיד שיש לי גורו, מרגיש כמו להודות שאני תלויה במישהו.

מהבית שאני מגיעה, תיכף שולחים משלחת חילוץ מהכת.

אבל דווקא לא,

בדיוק מהמקום ההפוך,

שרי שרי רבישאנקר לימד אותי בהמון דרכים בדיוק ההיפך,

הוא לימד אותי לסמוך על עצמי,

הוא מנגיש את הכלים,

הוא מביא את המורים,

הוא מביא לפתחי את הידע,

ולי נשאר רק לבחור לתרגל כדי ללכת את הדרך הבלתי תלויה והעצמאית שלי.

ואני עוד חייבת את ההמשך ... מה למדתי ממדיטציה על הרגשות שלי, מבטיחה.

בנתיים,

בתמונה, השמש שמקבלת את פני בכל בוקר אחרי מדיטציה.

ולינק למדיטציה היומית עם שרי שרי ראבישנקאר, למי שרוצה לנסות. הוא עולה כל יום.

הנה פה : מדיטציה יומית עם שרי שרי רבישנקאר

צריך להריץ טיפה קדימה לתחילת הסשן, ולדעת שהוא מנחה באנגלית והינדית ביחד.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

#דברעםשלמדתיעלמוות