דברים שצריכים להאמר בימי קורונה

אין דבר שהקורונה מביאה אלינו יותר מאשר את פחד המוות שלנו, כחברה. יש את הפחד ה״רגיל״ שלנו ממוות, ויש את הפחד ממה נמות. למות ממחלה נחשב בעינינו מוות מיותר, ממש כזה שאפשר היה להמנע ממנו, לשלוט בו, להתגבר עליו, מישהו אשם שלא נמצאה לו עדיין תרופה. כי התרגלנו, התרגלנו לשליטה.

שלא תבינו לא נכון, לאבד מישהו קרוב אהוב זה דבר כואב, מאוד כואב, מרגישה כל יום כמה זה כואב, אבל באותה הנשימה, יש שם גם הכרה שזו היתה הדרך וזהו.

איפה במהלך ההתפתחותי שלנו כחברה מודרנית איבדנו את ההכרה הפשוטה הזו, שיש מוות גם בגילאים צעירים, כי לכל אחד מאיתנו יש פה אורך דרך שונה, וזהו.

איפה במהלך הדרך איבדנו את הענווה אל מול הטבע ולקינו ביוהרה גדולה שחושבת שאנחנו באמת יכולים לשלוט. איפה במהלך הדרך אנחנו מחשיבים את עצמנו כל כך שונים מכל עץ, מכל בעל חיים אחר, ששם אנחנו מקבלים ואצלנו לא? במקום ללמד את עצמנו לקבל בהודיה וצניעות את מה שיש, ולדעת, עמוק, שהוא שם עד שהוא לא יהיה.

אנחנו עסוקים בלנסות לשלוט בסיטואציה, שלרוב אין לנו בה באמת שליטה.

אנחנו לא הורים שנכשלו אם הילדים שלנו חלו ומתו (וזה לא משנה אם זה סרטן, חיידק, מחלת לב או התקף אסטמה).

אנחנו לא אזרחים שנכשלו אם חזרנו מטיול וחזרנו לעבודה בלי לדעת שהגוף שלנו נושא משהו. מוות ממחלה הוא לא ״מיותר״ או ״שווה פחות״ או ״רשלנות״, הוא פשוט מוות, יש כאלה שמתים מזקנה, יש כאלה מתאונות, יש כאלה שרק נולדו ועזבו, יש שהחליטו לסיים פה בעצמם, ויש כאלה שחלו בדרך בכל מיני מחלות בכל מיני גילאים.

ולמי שיגיד שמוות בגיל צעיר כואב מאוד לקרובים, אשאל, ויש לנו דרך למנוע מאיתנו את כאבי החיים ?

למה כל כך קשה לנו לשמוע את זה ? כי התרגלנו לחשוב שאנחנו יכולים לשלוט. לשלוט בנסיבות. לשלוט בחיים. לשלוט בכאבים. כי אין דבר ״רע״ בתרבות שלנו יותר מכאב. מול זה... אנחנו חסרי אונים. אז אנחנו מחפשים את הריפוי והשחרור, ועל הדרך מדחיקים ודוחקים.

אז הנה הזדמנות, להיות גם עם כאב, כדי להרגיש מה בא אחריו, ומה בא אחריו, ומה בא אחריו. חיים.

בתמונה: זחל שלא מפחד ללכת על הקצה ולראות מה יקרה שם, הוא יודע שזה חלק מהחיים שלו.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק