• שרית צור

שיכאב, אבל עם חיוך

לפני יומיים פירגנתי לעצמי,

אחרי חודשים שהגוף משווע לרגיעה,

אחרי שהכתף כבר הגיעה למצב שאין לי בה כמעט טווח תנועה,

הגעתי לידיה מלאות הקסם של תמי @תמי אריאלי,

אחת המתנות היותר חשובות שנתתי לעצמי בתקופה האחרונה, ועל זה אולי סיפור ביום אחר.

בעודי שוכבת שם על מיטת הטיפולים,

ותמי אוחזת בשתי הזרועות שלי כדי למתוח אותן,

יצא לי,

״איי,רגע הכתף שלי״

והיא ענתה לי,

״אוי, איזה כואב לי עם חיוך״.

ובאותו הרגע ההרגשה הזו עלתה,

הידיעה הזו שאני כל כך טובה בזה,

שיכאב, אבל עם חיוך.

כי ככה לימדו אותנו, לא?

אני מתכוונת למיומנות עדינה, לא לזו שגם אם קשה, שגם אם כואב, צריך לקום בבוקר, להתלבש (רצוי יפה), לסדר את השיער, ולצאת אל העולם.

אלא למשהו נחבא הרבה יותר אל הכלים,

למצב הזה שבו אני מכירה בזה שכואב, וגם משתפת, אבל באותה הנשימה מקטינה את זה, בחיוך.

כמו אומרת לעולם ״לא אשים על הכתפיים שלכם את כל הכאב הזה״,

או בעצם אומרת לעולם ״זה בסדר, זה לא מאוד כואב, מסתדרת״.

העניין עם ההרגל הזה, הוא שיש לו תוצאה נסתרת, בעצם שתי תוצאות.

האחת, אני נשארת עם הכאב שלי לבד, כי מסביב באמת חושבים שהכל ממש בסדר ואני מסתדרת. כי אני הרי משתפת, אבל מסתדרת. הכל בסדר.

השניה, היא שאני מתחילה להאמין בתוכי, שכואב אבל אני מסתדרת.

וזה, זה כבר הרבה יותר בעייתי,

למה?

כי המחשבה השניה כבר מונעת ממני לתת תשומת לב אמיתית לעוצמת הכאב, זה כבר גורם לי להאמין בתוכי שזה מאוד כואב אבל בסדר, אני מסתדרת.

ומה קורה לכאב כזה? הוא נשאר, כי אין לו דרך אמיתית לצאת או לזוז.

אותו כאב, ולא משנה אם הוא פנימי או בגוף,

נשאר שם,

נשאר ולא זז,

כי אני לא נותנת לו את מקומו הראוי, אני לא נותנת לו להיות מצד אחד, ולא מנסה לבדוק מה יזיז אותו, מצד שני, אני משכנעת את עצמי שהוא אחד נסבל, אפשר עם חיוך, עד שהוא כבר לא.

אני באמת חושבת שיש כאבים שישארו שם המון זמן, ויש כאבים שלתמיד, יש כאבים שבאים והולכים, יש כאבים שאולי אפילו בסתר ליבי אני רוצה שישארו, כדי להזכיר.

אבל בכל מופע שלהם, יש לי משימה

והיא לשים לב.

לשים לב לעוצמה האמיתית, להכיר בה ולבדוק עבור עצמי מה יכול לפעול שם לטובתה כרגע.

ולתקשר אותה אל העולם.

כי כשאנחנו לא מביאים את הכאב האמיתי, אף אחד גם לא מכיר בו, במורכבות שלו, בכמות הכוחות שצריך כדי לייצר ממנו חיים.

בסופו של דבר חיוך הוא דבר חשוב, מה זה חשוב, עצום. אני רוצה אותו, אמיתי, מחובר נכון, מרפא, מאיר אל העולם.

אני לא רוצה אותו מכסה כמו מסיכה על תהום שלמה שאין לי אפילו דרך לגשת אליה.

בתמונה, תהום כזו של כאב בתנועה.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים