זכרון פנימי וחיצוני

לפני כמעט שבוע היה יום השנה של אופירי, שלוש שנים. ברוח הימים הללו ציינו אותה באזכרה קצרה וקטנה. אחרי האזכרה וחיבוקי העיניים והמרפק, חזרתי הביתה.

הפעם הבית לא היה מלא עד אפס מקום בהרבה אנשים, הפעם לא עמדתי לבשל שלושה ימים מראש, הפעם אפילו לא אמרתי שום דבר באזכרה הזו, הפעם התאים השקט. ככה עמדנו, רוב הזמן, בשקט ליד הקבר. ולפעמים השתיקה הזו הרגישה הכי מדויק בעולם, ולפעמים היא הרגישה הכי לא נוחה ובא לי לברוח.

ואז הגיע יום הזכרון. חברה אמרה לי ביום עצמאות, שהפעם המעבר היה לה קשה, הפעם העצבות עוד נשארה בפנים ואין לה איך לזוז. ואני חשבתי שזה מה שקורה לי כל פעם, כל הזמן. רק שאנחנו לא רגילים.

מעניין לעצור רגע ולשאול את עצמנו כמה מהדרך שבה אנחנו רגילים לזכור היא חיצונית, וכמה פנימית? כשמה שמנהל את הזכרון שלנו זה פורמט של איזושהי עצרת, מבנה של אזכרה, או התכנסות אנשים.

אני יודעת שגם עבורי, עד השנה, היה משהו שאפשר לא להיות, יותר קל להכין אוכל למלא אנשים, לסדר את הבית, להחליט מה יהיה באזכרה, לכתוב, עבור אחרים, להתרגל לאיזשהו נוהל שמישהו מתישהו הגדיר והפכתי לשלי, אבל לא באמת.

כל אלה הרבה יותר קלים מלהיות בבית, לכתוב לעצמי, לחפש את אופירי בין כתלי הקירות החדשים, שהזמן והחיים עושים בהם שינויים. הרבה יותר מאשר להיות בתוכי בכאב, כשאני זו שצריכה לחפש עבור עצמי איזו תנועה תניע אותו, לא תעביר אותו, אלא תזיז אותו. אני אחראית, לא אף אחד אחר. אנחנו יודעים את זה ובכל זאת כל כך קשה לנו כשזה קורה.

המעבר בין יום הזכרון עבור מי שצרוב בו זכרון הגעגוע באמת בלתי אפשרי. השנה אולי החגיגות המתונות, אלה ששוב לא צריך להיות המון עבור משהו חיצוני, מאפשרות פחות להתנתק ויותר להיות, על הבליל הזה, המעורב, של כאב עמוק וזמנים של תקווה, כמו שבעצם קורה לנו כל יום, כשאנחנו שמים לב.

בתמונה: לפעמים להיות שבלול לבד בתוך פרח מאיר זה הכי יפה בעולם.

#בואו נדבר על מוות, אחרת

ואפשר גם בפייסבוק