זמנים של מהפכה ומוות

על זמנים של מהפכה ומוות.

או במילים אחרות, מה הקרבה למוות יכולה ללמד אותנו על מה שקורה בבלפור?

(וזה גם מסתדר עם ימי חודש אב)

אייי איך כדאי להזהר פה מפוליטיקה, נכון?

אבל בואו ננסה להתבונן על מה שקורה לנו עכשיו במדינה לא דרך העין הפוליטית, חברתית או הכלכלית, כאלה יש בשפע. בואו פשוט ננסה לחשוב למה כל כך קשה לנו ?

התקופה עכשיו, בין הקורונה למשבר הפוליטי שקורה פה, מעבר להכל היא תקופה של שינוי.

היא תקופה שבה, נדמה לי, ברור לכולנו, בלי קשר לימין או שמאל שמשהו ממש צריך להשתנות פה, עמוק בתוכנו, ואז רחב במדינה (וגם בעולם) שלנו.

אנחנו צריכים להתייחס אחרת לעבודה, לכסף, לסוג מנהיגות, לאחריות חברתית.

כל אלה בכלל לא קשורים לימין ושמאל, הם קשורים להיותנו בני אדם. לצרכים שלנו כבני אדם בבטחון, באוכל, בקשר עם בני אדם אחרים, בידיעה הפנימית שגם אם ניפול, יהיה מי שיעזור וירים.

אבל .... בני אנוש אנחנו,

בסופו של דבר,

אנחנו יצורים של הרגלים,

אנחנו רגילים לעבוד בצורה מסויימת,

ולחשוב על שלטון מדינה בצורה מסויימת,

ובכלל לנהל את היום-יום שלנו בהמון שגרות קטנות, וכשהן משתבשות זה ממש ממש קשה.

לא משנה איך התקופה הזו תסתיים,

היא עוברת דרך שבר,

דרך מקום שבו אנחנו פוגשים את התחתית האפלה של הערכים והאמונות שלנו.

דרך מקום שבו אנחנו אומרים לעצמנו שככה לימדו אותנו, שככה דברים עובדים... ועכשיו אנחנו מגלים שזה לא נכון. משהו במשוואה הזו ממש ממש לא עובד.

זוכרים שזה מה שמוות מלמד אותנו ?

שבעצם העולם הזה לא עובד כמו שחשבנו ?

העולם לא באמת עובד בצורה לינארית של סיבה ותוצאה, שאם ״נהיה בסדר״ יקרה ״בסדר״, שאם נשקיע בטוח נגיע לאן שאנחנו רוצים.

שאם נתעקש על הדרך היא תתקיים.

מוות מעמיד אותנו אל מול האמת המורכבת הרבה יותר, שהיקום פשוט לא עובד ככה.

כי עובדה שקורים דברים שקשה לנו להסביר.

כי הנה, סמכנו על מנהיגות כזו או אחרת, או ההיפך ניסינו לשנות מנהיגות, ולא זה עובד, ולא זה.

מייאש?

בטח מייאש.

נראה שאין אור בקצה המנהרה?

ברור.

ואז קורה שבר,

שבר בערכים ובאמונות שלנו,

של בחינה מחדש פנימית באמת של מה זה טוב ומה זה רע? והאם משהו רע יכול להיות גם טוב,

והאם משהו טוב יכול להיות רע?

שבר באמונה במנהיגות היקום, ולמי שרגע נבהל שאני מעזה לדבר על אלוהים, חשוב שנזכור שגם חשיבה מדעית-כלכלית היא סוג של הנהגה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש אמונה אחרת שמנהיגה אותו.

שבר שבו אנחנו מגלים שבעצם, רק אנחנו יכולים להנהיג את עצמנו.

נשמע לכם מוכר?

לא דיברתי מצב פוליטי בכלל,

דיברתי על מוות ...

אז מה הזמנים הללו באים להראות לנו ?

שאנחנו צריכים ללמוד להמית את ההרגלים שלנו,

את צורת החשיבה והאמונה שלנו,

כדי שמשהו חדש לגמרי לגמרי יצמח.

כי דרך העולם היא לא התעקשות, היא גמישות .

וזה ... מאוד קשה,

זה נגד ההרגלים שלנו לשלוט במצב,

זה נגד ההרגלים שלנו לרצות לדעת מה יהיה,

זה נגד ההרגלים שלנו להסכים להסתכל לתוך הבאר, לא לראות את הקרקעית ובכל זאת להאמין שיש בה מים.

אבל זה מה שאנחנו נקראים לעשות.

להאמין שהרגליים שלנו עומדות על הקרקע,

אבל אנחנו מחפשים לקפוץ לבאר,

כי רק שם יש כנראה מים,

ואנחנו לא רואים כלום ...

אם היינו מתורגלים יותר לפגוש את הריק של המוות, ויחד עם זה לזכור שאנחנו פה קיימים, להסכים להפרד מזכרון קצת, כדי שיבוא שינוי, היינו מוכנים לקפוץ.

אז מה יעזור לנו לקפוץ ?

בתמונות: האשליה של החומר ונקודת המבט שלנו.

הביאנלה לאומנות ועיצוב, מוזיאון ארץ ישראל ת״א