כשטראומה מציפה

הרגעים הללו, כשהטראומה עולה ומציפה, הרגעים הקטנים הללו שזיכרון פתאום עולה, בלי שום הכנה מוקדמת, בלי שנתכונן, ככה מפתיע ומטלטל את כל הגוף וההכרה שלנו.

כמו שקרה לי אתמול בשש בערב, כשנכנסתי לחדר לבדיקת שמיעה, (כן, כי כל כאבי הגוף כוללים גם צפצופים באזניים), הניחו עלי את האזניות וסגרו את הדלת, ואני? מצאתי את עצמי נלחמת בתעוקה הענקית בבית החזה, הנשימה המואצת ובצורך המטורף לזרוק את האזניות ולברוח מהחדר.

כשאופירי קיבלה כימותרפיה, היא קיבלה חומר אחד שיכול לפגוע בשמיעה, אז כל כמה שבועות עשינו בדיקת שמיעה יחד, לראות שהכל בסדר. תודו שזה נשמע ממש לא בעייתי, לא כואב, לא פולשני, גם ניהלתי דיון לעצמי שזה עוד דבר קטן בתוך ים דברים הרבה יותר מסובכים. רק הלחץ הזה בבית החזה שאני נלחמת בו כל פעם, הלחץ שיצא בסדר, שלא נצטרך להתמודד גם עם זה, הלחץ הזה שאסור להראות בחוץ כדי שילדה לא תרגיש עם כל המעמסה שיש גם עליה.

כל אילו יצאו אתמול בערב, כשבסך הכל סגרו את הדלת. יצאתי משם עם סחרחורת, בחילה, עם יכולת רק להגיע בקושי הביתה, להכנס למיטה, ולקום הבוקר, לתפקד.

אני אבל מתבוננת בזה, ברעד הזה ובעייפות שנמצאת עוד הבוקר בגוף. כדי לתת להם מקום. כן הם יפגעו בתפקוד שלי היום, אהיה רגישה יותר, עייפה יותר, דומעת יותר.

אבל אתן לזה להיות איתי היום, לזוז איתי. שיראו, שישמעו סביב. לתת לזה להיות גם בחוץ. כדי שאולי לאורך זמן יהיה מזה איזשהו איזון בין מה שנמצא בפנים, במקומות שאני אפילו לא יודעת, למה שנמצא בחוץ ואני יכולה להרגיש, וגם להראות לסביבה שאיתי, פשוט כי זה מה שזה.

הרגעים הללו שמגיעים להכרה שלנו פתאום, בלי הכנה. מילא ימים של אזכרה, או יומולדת, חג או תאריך הניתוח, מאוד ברורים, אבל הרגעים הללו, שתופסים בלי הכנה, שמזכירים כמה נאגר שם במעמקי התודעה שלנו, במעמקי תאי הגוף שלנו, במעמקי הנשמה שלנו, כמו אותו יום לפני חמש שנים שיצאנו מבית חולים עם ילדה לא הולכת וכמעט לא מדברת, והפיק ברכיים הזה, אז הנה הוא גם היום, מבדיקת שמיעה ...

אז כן, גם הם, שם, מבקשים תנועה, מבקשים הכרה, מבקשים משהו, שאראה לאן הוא יוביל היום.

בתמונה: יום השחרור מבית החולים, אחרי הניתוח הגדול

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

ואפשר גם בפייסבוק