בואו נדבר על מוות, אחרת

לא מעט מילים על להיות חלשה, ככה, בלי לשים חוזק ליד, בלי לנסות לסדר את זה מהר, בלי להוציא את הלימונדה. ככה חלשה.

חשבות טריות, קצת אחרי ההרצאה ושיח שהנחתי לפני כמה ימים במפגש למידה של הקהילה הרפורמית בראש העין. "המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם

באתי לפני הסופה, לבדוק שהכל בסדר, איכשהו באופן מוזר, כמה שאני אוהבת גשם, הוא תמיד ממלא לי את הלב, אבל מאז שנפרדת מעולם הזה, אני בעיקר רוצה

כשההתמודדות שלי עם הכאב הפיזי, הפכה פרטית מאוד, פנימית מאוד.יש , לו איכות כזו לכאב פיזי שמשפיע על כל ההוויה עם הגבולות שלנו.

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, הוא כותב ומוחק את עצמו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. והוא עוסק בכאב, פיזי. והוא צריך לצאת, כי ככה זה מרגיש

בכל פעם שעולה התמונה הזו, היא באה עם כל מה שהיה סביב, עם הבטן המתהפכת, עם הניצוץ בעיניים, עם הידיעה שעוד מעט נפרד ועם הרצון לחיות.

הייתי רוצה להיות קלילה.באמת, בחיי, איך הייתי רוצה להיות קלילה. הייתי רוצה שהעמוד הזה יראה כמו אור גדול

על הפער באבל בין המילים שאנחנו אומרים לעצמנו לכל מה שהוא לא מילים ומציף אותנו בהמון צורות, ברגש, בכאב, בכאב גוף

אתמול קרה רגע, אחד מיני רבים, אבל יש רגעים כאלה שפתאום מביאים את הרגישות קדימה במלוא העוצמה. הבנות שיחקו מסירות בכדור גמיש כזה, ברוח...

מכירים את זה שיש תקופות בחיים, או יותר נכון אירועים, שהם לפעמים תקופה, שכל כך מציפים את החיים שלנו שנדמה לנו שאנחנו בתוך בועה ? כזו בועה הוא