על כאבי גוף

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, הוא כותב ומוחק את עצמו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. והוא עוסק בכאב, פיזי. והוא צריך לצאת, כי ככה זה מרגיש. ברור לי שכאב פיזי הוא נחלתן ונחלתם של הרבה מאוד ממי שמתמודד עם אבדן. אז הוא צריך לצאת גם אם הוא פוגש אותי במקום לא נוח.

ובעצם, הוא פוסט על למה הוא פוגש אותי במקום לא נוח. כי האמת, זה מה שחשוב.

בעולמנו היום, כשרובנו יודעים לעשות את החיבור בין גוף לנפש ואפילו רוח, די ברור לנו למה אבדן יכול להביא איתו גם כאב פיזי. אז איפה הקאטצ׳?

נתחיל מההתחלה, מאז שאופיר מתה אני מתמודדת עם כאבי גוף שונים, הם התחילו באגן, והיום קיימים בצורות שונות בכל מיני מקומות בגוף עד כדי ימים שקשה לי ללכת, עד כדי ימים שקשה להחזיק כוס קפה (טוב, תה, שיצא טוב לנטורופטית שלי😊).

רגע כדי להרגיע את היצר הזה - אני מטופלת, אני בתהליך אבחון, כן, זה כנראה יהיה משהו ממשפחת הפיברו, כן, זה ימצא כיוונון זה רק לוקח זמן...מלא זמן ...

אז איפה הקאטצ? האמת, בדיוק פה.

בעולם שמחבר גוף נפש רוח, נוצרים לנו בראש לפעמים חיבורים, איך נגיד ... תקראו לבד -

אם כואב לי סימן שאני לא באמת ״מתמודדת״.... אם כואב לי סימן שאני לא מחוברת מספיק ... אם כואב לי סימן שאני לא מטפלת מספיק... אם כואב לי סימן שאני מטפלת יותר מידי והגוף מתפרק מהכאב ... אם כואב לי סימן שאני לא משחררת מספיק ... אם כואב לי סימן שאני חלשה... אם כואב לי סימן שלא בניתי מספיק הגנה ... אם כואב לי סימן ? (שכל אחד ואחת מכן ישלים בזמנו החופשי, האמת אתם גם יכולים לשלוח לי, שאדע איפה זה פוגש אתכן.ם).

אז זהו שלא. אני בוחרת מחדש, לשים את כל הביקורת, שלי ושל הסביבה בצד. להזכיר לעצמי שהגוף שלי הוא באמת ממש חלק ממני, כשאני בביקורת כלפיו, אני מרחיקה אותו ממני. אני בוחרת לאסוף אותי אלי, עם כל הסימפטומים. לכאבי הגוף יש מקום בדיוק כמו לכאב הרגש, כמו לכאב הלב, הוא לא שונה. פשוט בעולם הסופר ״מתפקד״ שלנו זו מגבלה ממש רצינית.

אני בוחרת להקשיב לו עמוק, לדעת שהוא מספר לי את כל סיפור החיים שלי. אני בוחרת לראות בו סימן אוהב לזה שהחיים זימנו הרבה, ויש מקום לתת גם לכאב הפיזי, כי הוא חלק ממני. ואני בוחרת להקשיב לאט, לשמוע מעמקי התאים מה הם רוצים שאשמע הפעם, איזה איזון מחפש לו דרך עכשיו, אילו דמעות נחוצות עכשיו, איזו שמחה עטפה, איך עכשיו אני מתמלאת, איך אני מתרוקנת. כי כשהגוף רגיש, זה כמו ססמוגרף סופר רגיש לכל דבר.

אז הנה כתבתי את כל זה.

למה זה הרגיש מפחיד קודם ? כי אולי תחשבו שבגלל שאני נותנת הרבה מקום לכאב שלי, כואב לי. אז פה אשים ממש ברור, שעם הכל, בזה אני לא מאמינה. כאב הגוף שלנו קיים, תמיד, השאלה אם אנחנו נותנים לו מקום. אחרת הוא מוצא דרכים אחרות. נפלאותיו של.

ואם כבר קפצתי ככה למים, אז אתן ואתם מוזמנים.נות לשתף בכאבים שלכם.ן. כדי שנדע, שהם חלק מאיתנו, מהתהליך שלנו, בלי ביקורת, בלי לחפש ״תפקוד״ אלא דווקא מלחבק את עצמנו אלינו.

בתמונה - חלק מהחיבוק שלי לעצמי.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק