הפער בין מילים לכאב

הפער בין המילים לכאב, וגם כן ...שנה טובה.

השנה היתה שנה של להרגיש את הכאב, שזה מוזר, כי הכאב שם כל הזמן, אבל השנה הוא יצא החוצה בדרכים אחרות. וככל שאני בוחרת לקחת בחיים יותר, הוא מרים את הראש יותר. וככל שהכאב, הפנימי והפיזי מרים את הראש יותר, ככה אני לומדת שבעצם לכאב הזה אין מילים.

כמה אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו מנסים ומנסות לתת מילים, הסברים למה שעובר עלינו. כדי שהאחר יבין, כדי שיקבלו, כדי שתהיה לגיטימציה, כדי שיכירו, כדי שנרגיש שאנחנו לא לבד בכאב הזה. בפיתחה של השנה החדשה המתחדשת עלינו, בין הכאב הפנימי שהוא גם פיזי שלי, לכאב החג שמתחיל לחלחל לו לאט פנימה, אני מבינה יותר ויותר את הפער הזה. בין הכאב, לאיך אני מוציאה ומסבירה אותו. אם בכלל.

הפער הזה, גורם לנו להסביר את הכאב במילים שלא ממש בנויות לו. כי יש מקום שבו הן נגמרות, המילים, ומתחיל מרחב של רגש והרגשה שאין לו.

היא מאוד בודדת ההרגשה הזו, של הכאב, אז אנחנו מנסים להסביר, שיבינו, שיהיו איתנו. אבל אז הכאב הזה, תחת המילים הופך למשהו עצום וגדול שהעולם לא באמת יכול לגשת אליו.

ועלינו, אלה הכואבות והכואבים, המילים הללו הופכות לתודעה שפועלת גם היא, בדיוק ככה. הופכת למשהו עצום שאין ממנו מוצא.

ככה אנחנו ״נופלים וקמים״ במקום ללמד את עצמנו לחיות בשילוב כל הזמן. ככה אנחנו משכנעים את עצמנו ש״אנחנו לא יכולים לחיות בלי״ או ש״החיים הם לא אותם חיים בלי״, במקום לראות שנכון, החיים השתנו לבלי היכר, אבל דווקא יש הרבה חיים, הם פשוט אחרים, ויכולים להיות בהם צבעים חדשים, מגוונים יותר בגלל כל מי שאנחנו עכשיו, רק צריך להסכים.

המילים הופכות שיפוטיות, הן מגדירות בין ״חזקה״ ל״חלשה״, במקום שאין בו בכלל הבדל. הן דורשות מאיתנו ״לבחור בחיים״, ״לחיות בצל הכאב״, אבל הרבה פעמים ממקום חיצוני, של תפקוד, של עשייה, של ״למען אחרים״, וככה אנחנו מאבדים את הקשר אל עצמנו פנימה, ואל העולם בחיבורים העדינים שלו.

זה בסדר להיות בכאב. זה גם בסדר שהכאב הזה יוצא החוצה, בכל מיני דרכים. הוא מסמן לנו הרבה פעמים, הוא מסמן לנו לנוח, לשים לב לעצמנו ומה מדויק לנו, הוא מסמן לנו שינוי, ולפעמים הוא פשוט כאב, עמוק ועצום ואין לו מילים שצריך להרגיש. צריך להרגיש אותו, להניע אותו, לא לעשות איתו.

המקום שמחפש את המילים, הוא זה צריך להסביר החוצה למי שלא מבין. ולא צריך. כי גם אי אפשר. זה דווקא המקום לתת לעצמנו המון לגיטימציה, בלי רחמים, בלי שיפוטיות.

בבודהיזם זה ההבדל בין כאב לסבל. ההפרדה בין כאב שהוא שם, שהוא חלק מהחיים, תמיד, בכל מיני צורות ורמות. לבין הסבל, שהוא כבר הסיפורים שבנינו לעצמנו בראש על משמעות הכאב הזה עבורנו.

כאב הוא לא דבר רע, הוא חלק טבעי מ.. קצת קשה לנו לקבל את זה בעולם שמחפש את היפה, המוצלח, המתפקד, השמח בגדול, המושלם. אבל החיים הם לא כל אלה. ולא מתוך קורבנות פולנית (מותר לי, אני בת העדה), אלא מתוך קבלת הטבע שלנו.

וזה היה ניסיון להסביר בהמון מילים, את מגבלת המילים 🤦‍♀️😊

אז נאחל לשנה החדשה הזו,

שתהיה שנה שבה נלמד יותר להרגיש את הכאב, ונלמד יותר להרגיש אותו ופחות לתת לו מילים, כדי שישאר מה שהוא, אבל יאפשר לנו לנוע ולהיות בעולם בצורות אחרות לגמרי.

בתמונה, אחד המקומות שבהם הכל מתערבב בטבעיות.

שנה טובה .

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

גם בעמוד הפייסבוק