• שרית צור

שכבות של רגשות

אתמול קרה רגע, אחד מיני רבים, אבל יש רגעים כאלה שפתאום מביאים את הרגישות קדימה במלוא העוצמה.

הבנות שיחקו מסירות בכדור גמיש כזה, ברוח החופש הגדול... ״מסירות״ בואו נגיד, זו הגדרה עדינה... וכמו בכל הספרים שממש מצחיק לקרוא אבל פחות לפגוש במציאות, באחת הפעמים הכדור התרסק, התפוצץ, וכל הנוזל המופלא הורוד, הדביק והמסריח התפזר על כל המדרגות, על הקיר הצבוע חדש, ובמיוחד, במיוחד על הספריה.

עד פה, לא משהו שלא קורה בהרבה מהבתים שלנו בגילאים מסויימים, נכון?

אז... נעזוב את הרגישות האישית והקשר האישי שלי לספרים, זה בעבודה מתמדת 🙂 בספרייה הזו, למטה, שמורים כל אלבומי התמונות, כולל כל אלבומי התמונות של אופיר. והיום כבר יש לנו פחות ספרי תמונות ניילון ישנים כאלה (אח, איך למדתי להעריך אותם אתמול), יש לנו את הספרים המודפסים, והם... איך להגיד.... עובדים פחות טוב עם נוזל ורוד, דביק מסריח.

ככה מצאתי את עצמי נעה בין האיפוק והאיסוף הנחוץ למבוגר האחראי באיזור, כדי להנחות את הבנות מה לעשות עכשיו, בין זו האינטליגנטית שמזכירה לעצמה שזה בסך הכל לכלוך, עוד שעתיים זה מאחורינו, שכל אלבום מודפס אפשר בעיקרון להדפיס שוב. לבין ההתפרקות הפנימית, הבהלה הפנימית הזו, שהדבר הזה שמכיל את המבטים של אופירי מתקלקל.

מצאתי את עצמי עם חולשת גוף גדולה, עם כעס בבטן שנשמר והתערבב בכלל עם הקושי להחליט איך וכמה אופיר נוכחת בבית החדש. כל אלה התערבבו בפנים בדייסה מהבילה משובחת לחודש יולי. כזו שהבוקר, כשהיו לי כמה רגעים לעצמי, מצאה את עצמה בדמעות.

אני יושבת לי ככה במטבח, בוכה, ושואלת את עצמי, למה אני בוכה כשאני לבד? והדייסה הזו בפנים ממשיכה להסתובב. הדייסה שהפעם מערבבת בין הצורך לבכות לבד, כדי לא להיות לנטל, כדי שלא ירחמו עלי, כדי לא להפיל את עוצמת הכאב שלי על אחרים, כדי שלא אחשב חלשה (כן, כן, גם אני נופלת לשם), לבין הכמיהה הסודית שמישהו יכנס בדלת, יראה, יאסוף אותי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. אבל אני בוכה לבד, אז אף אחד לא נכנס בדלת והכאב, שאף אחד לא נכנס בדלת, כואב עוד יותר.

כאלה אנחנו,

בסופו של דבר, גם ברגעים הקשים שלנו, יש לנו כמיהה שיראו אותנו, שיבינו אותנו, שמישהו לרגע יחבק חיבוק מרפא ויגיד שיהיה בסדר. בלי היגיון, בלי מי חזק ומי חלש, פשוט כזה.

הכמיהה הזו לא מוזרה, להיפך, היא כמיהה מאוד נכונה, כי החיבוק הזה באמת מרפא. הכמיהה הזו מאוד נכונה כי באינסטינקט שלנו אנחנו יודעים, באינטואיציה הטבעית שלנו ברור לנו, שמקום לנוח קצת, כזה שמוציא את עצמנו מעצמנו, אנחנו מקבלים במחיצת אחרים. אבל לא סתם במחיצת אחרים, אלא במחיצת אחרים כשאנחנו מרגישים בטוחים להיות אנחנו, אמיתיים, חשופים, במלואנו.

קוראים לזה פגיעות. האפשרות להיות בפגיעות, האפשרות לתקשר החוצה את הכאבים שלי, את המקומות הלא מושלמים שלי, את המקומות שבהם אני כמהה לריפוי פנימי.

לרבים ורבות מאיתנו יש אמונה, שאם ניגע באבל שלנו בצורה ״יזומה״ זה ישתלט על החיים שלנו עוד יותר, זה יוריד אותנו, זה ידכא אותנו. אבל בדיוק ההיפך הוא הנכון, כי כשאני מרשה לעצמי להיות פגיעה כלפי חוץ, אני בקשר עם הרגשות הללו, אני אמיתית עם הרגשות האלה, הם לא צריכים להתחבא בתוכי, בתוך תאי הגוף שלי ולמצוא להם מקום לא ברור ואז להתפרץ בכל מיני זמנים, מקומות או תחושות. יש להם מקום ברור, אני נותנת להם מקום.

ככה אני יכולה ללמד את עצמי מה נכון לי עכשיו, לא לשרית שלפני שאופיר מתה, לשרית של עכשיו, מה נכון לי, איך טוב לי לחיות.

ברנה בראון קוראת לזה אומץ - להיות בפגיעות מביא אומץ לחיים שלנו, וזה מביא אותנו למקומות חדשים.

מקום חדש יכול להיות קטן ואישי מאוד, כמו להיות ללמוד לנוח, או דווקא ללמוד לפעול, ויכול להיות שמקום חדש זה תחביב חדש, או תחום עניין חדש. זה אין סוף האומץ הזה. אבל זה אומץ לחיות - לרצות להיות אמיתית, לא מתחבאת, ולחיות.

בתמונה, שכבות של הגנה שפגשתי הבוקר בטיול בוקר.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת #דבריםשלמדתיעלמוות

ויש גם עוד דברים בדף הפייסבוק

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים