מגבלת הכאב

מודה שאני מצליחה פחות לכתוב פה. ההתמודדות שלי עם הכאב הפיזי, הפכה פרטית מאוד, פנימית מאוד.

יש לו איכות כזו לכאב פיזי שמשפיע על כל ההוויה שלנו. שהופך את המחשבה למעורפלת, את הכוחות לחלקיים מאוד, את הפער בין הרצון בפנים לכוחות בחוץ לגדול מאוד.

הפוסט הקודם השאיר אותי נרגשת מאוד. קיבלתי הרבה פניות, לא רק פה, בפרטי, של נשים (בעיקר) שחוות כאב גדול ומרגישות כמה קשה להביא אותו החוצה. נרגשת ועצובה בו זמנית, על הקשיים שלנו להגיד אותם בקול אל מול העולם, ולדעת שיש להם לגיטימציה, שהם לא חולשה.

עד היום הכאבים שלי לימדו אותי המון, אבל בימים האחרונים ספציפית הם העלו מאוד את הפער, את הפער בין כל הרצון הגדול בפנים להיות, לחיות, ליזום, להיות המון דברים, אל מול מגבלת הכוחות.

ואני חושבת על הפער הזה, כמה חסרי אונים אנחנו אל מול המוות כשהוא מתדפק על הדלת, לפני שהוא מגיע ממש, כשהוא כבר ממש פה, ובהתמודדות עם החסר. כמה הוא מפגיש אותנו בדיוק עם זה, עם הפער בין כל מה שהיינו רוצים לעשות, לבין היכולת או הכוחות שלנו בפועל.

ואיזו למידה זו, לקבל את חוסר היכולת ״לעשות״, לקבל את הרגע כמו שהוא בלי הרצון לשנות אותו, בלי לעצב אותו. או בעצם, לפתח רצון חדש, כזה שתואם את הרגע. כזה שמותאם לכוחות. רק האתגר הוא, איך להיות בו בלי ביקורת פנימית ...🤔

יש משהו מוחשי מאוד בכאבי גוף, הם מביאים אלינו מגבלה חיצונית מאוד ברורה, מזכירים לנו שאנחנו לא כל יכולים, שיש לנו גבול.

גדלתי בעולם שמחפש כל הזמן את הדבר הבא, שמחפש תמיד ״לגדול״, תמיד ״להתקדם״, שמחפש לדעת עכשיו איך יראה הלאה, ולא רק איך יראה, גם לשים לזה חזון, רציונאל, תכנית, תקציב.

ואם נחשוב על זה, גם ההתמודדות שלנו עם האבדן שלנו היא כזו ... תגידו לנו עכשיו איך החיים יכולים להראות בלי... מה יהיה... בואו נשים לאבל שלנו מגבלות זמן, מקום, נהפוך אותו לחזון הנצחה, עם תכנית ו... תשלימו לבד.

אבל הקירבה למוות היא בכלל לא כזו, אין לה תכנית, ואין לה שלבים, היא באה כשהיא באה, ומזכירה לנו, ברוב צניעות, לא באכזריות, בצניעות, את הגבולות שלנו.

אז מזמינה אתכם ואתכן, להתבונן בפער הזה, לשתף בו פה, כדי שנדע כולנו שהוא אנושי כל כך. ולא לא ״חולשה״, ולא ״חוסר התמודדות״, הוא פשוט חלק מהיותנו בני אנוש, בגוף אנוש.

בתמונה, מהרגעים שאני מחברת כוחות, גשם, מוסיקה, ואור.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

ואפשר גם בפייסבוק