• שרית צור

החיים בבועה

מכירים את זה שיש תקופות בחיים, או יותר נכון אירועים, שהם לפעמים תקופה, שכל כך מציפים את החיים שלנו שנדמה לנו שאנחנו בתוך בועה ?

בועה כזו, שבה ממש לא ברור לי איך העולם בחוץ ממשיך להתנהל. זמן שבו את יוצאת מהבית, מסתכלת החוצה ואומרת, היי, איזה קטע, יש עולם. בועה שבה לזמן יש הרבה פחות משמעות, הוא עובר מאוד מהר ומאוד לאט בו זמנית. בכלל יום ושבוע פתאום מרגישים ממש אותו הדבר. פתאום כל המשימות הממש חשובות שהיו לך, כמו להשלים איזו עבודה, או אפילו לדבר עם אמא, נראות ממש לא אפשריות בזמן המרוח שעובר מאוד מהר. דרך אגב, גם היחס לכסף משתנה בה, בבועה הזו, פתאום תחת הבועה הזו, יש מקום להרבה דברים שלא הרשית לעצמך קודם. פתאום זה נראה ממש הגיוני.

אני חושבת שהפעם הראשונה שממש הרגשתי אותה ככה היתה כשאופיר חלתה. פתאום, בשעה, יותר נכון ביום שישי ב 11:00 בצהריים, בא משהו והוריד אותי מגלגל החיים והכניס אותי לבועה. ראיתי אותה ממש לנגד עיני כבר ב mri כמה שעות אחכ. עמדתי שם בחדר הקר מחזיקה לאופירי ברגל, ורואה את הבועה נמתחת ונמתחת, ואותי עוברת בה. יוצאת בסוף, ולא יודעת איך. ארוכה היתה הבועה הזו. בשבועות הראשונים בטיפול נמרץ, בכל פעם כשיצאתי קצת הביתה, אני זוכרת את עצמי מביטה לשמיים, אלה היו ימים שרביים מאוד, עם הרבה אבק, ובכלל מתפלאת שיש שמיים.

הבועה הזו היתה ארוכה, שנתיים. לפעמים נדמה היה שהיא כבר לא בועה, שהיא מתחלפת בשגרת חיים, ואז פתאום היא שוב בועה.

היו כמה בועות כאלה מאז, כל אחת שונה. הימים האחרונים של אופיר, השבעה, השבועות אחרי, כל אזכרה, טיול לחול. והנה הגיעה זו.

בימים האלה, אני בתוך בועה, כבר, לדעתי, יותר מחודש. בועה מסוג שונה, ובכל זאת בועה.

בועה של מעבר בית. אחד מורכב כזה, כי הוא גם לאחד בתים עם בן הזוג, אבל גם לעזוב את הבית שלי, שהוא המקום הבטוח שלי, שלנו, מלא בזכרונות. מעבר שבו כל ארגז שנארז היה בו משהו שהיה לו חלק בזכרון כלשהו, ויש בזה משהו מפחיד, כי כשאני בוחרת להפרד ממשהו כזה, לשנות לו ייעוד, או אפילו לארוז בארגז שיהיה במחסן, אני יודעת שהוא כבר לא יהיה פה להזכיר. אז הזכרון נעשה תלוי בזכרון עצמו, בתוכי. אבל לפעמים, יש רגעים שאני לא בטוחה בעצמי שאני כל כך זוכרת, וזה מבהיל ועצוב וגם פשוט כואב. בשעות הללו, כשהארגזים נערמו בסלון ובמרפסת, כל ארגז שהמנוף הוריד, הרגיש כמו עוד פיסת זכרון שמשנה צורה.

אז אני מתבוננת על עצמי בבועה הזו שלי. האמת, כבר למדתי להכיר אותה, יש בה משהו אפילו נוח. כי אני מחוייבת ממש כמעט רק לדבר אחד. יש בה משהו שבו אני נדרשת פחות למולטי טאסקינג המטורף וליותר פוקוס. יש בה משהו שבכל פעם מאוד ברור לי שאצא ממנו שונה, אחרת, משהו ישתנה. משהו יגלה לי יכולת חדשה, איזו למידה חדשה על עצמי, על הכוחות שלי, על מי שאני. אני רק מקווה שלא אתמכר לה מידי.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

ויש גם את דף הפייסבוק

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים