להפוך עולם ולהפרד, זכרון

בכל פעם שעולה התמונה הזו, היא באה עם כל מה שהיה סביב.

היא באה עם הרגשת הבטן המתהפכת שהיתה לי כשצילמתי אותה, כשאופיר פתאום הגיעה ככה מולי, בהליכה המתנדנדת שלה (בגלל הניתוח והחולשה מהטיפולים), עם הניצוץ בעניים, ועם הכיתוב הזה של ״do not let it stop you”.

הילדה שאתם.ן רואים פה, כבר ידעה שהסרטן חזר, כבר ידעה שאין לו טיפול, כבר התכוננה לבת מצווה שלה.

האמא שצילמה את התמונה הזו, כבר ידעה שהילדה שלה תמות בשנה הזו, ועשתה שני דברים בו זמנית כל הזמן, גם הפכה עולם כדי לחפש מה יכול לעזור, להאט, לשמור על הניצוץ בעיניים, וגם ידעה שכל תמונה כזו היא עוד פרידה.

זו פעולה מורכבת, הגם וגם הזה, גם להאמין וגם להפרד, אני לא חושבת שאפשר ממש להסביר אותה. אני רק יודעת שהיא חשובה, כי אחרת אנחנו כל כך מתאמצות להאמין, ולשכנע את עצמנו שאנחנו מאמינות, ולהתפלל לנס שאולי יבוא ואולי לא, שאנחנו שוכחות שזה גם הזמן לאט לאט, פירור אחר פירור להפרד.

תגידו שזו פעולה אבסורדית, היא באמת כזו, ובאותו אופן אבסורדי, היא מלאת אהבה.

ובעצם, היא לא אבסורדית, היא פעולה טבעית של אמא, כן, גם הפרידה. כואבת, אבל טבעית. כשחושבים על זה, יש הרבה דברים בהורות שהם כאלה, כואבים אבל טבעיים. יש לנו תפקיד כהורים לזכור את זה, שאנחנו צריכים להחזיק את הכאב הזה, בכל מיני צמתים בחיים של הילדים שלנו, והמוות שלהם, הוא עוד צומת כזה.

כשאני רואה את התמונה הזו, אני בעיקר עוד מרגישה את ההתנדנדות של אופיר להצליח להתייצב אליה, ואז מגיע אלי החיוך, שלי, חיוך מלא אהבה וגאווה, שהעיניים האלה, הן חלק מחיי.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

ואפשר גם בפייסבוק