מחשבות על קדושת החיים

מחשבות טריות, קצת אחרי ההרצאה ושיח שהנחתי לפני כמה ימים במפגש למידה של הקהילה הרפורמית בראש העין.

(בחיי אני צריכה לזכור לצלם גם במעמדים כאלה 🤦‍♀️).

אבל אולי קודם אלך קצת אחורה בזמן.

לפני שלוש שנים הכרתי את איילה. איילה היא הרבה של הקהילה בראש העין, החיבור איתה הגיע כדי ללוות את אופירי בלמידה לקראת העלייה לתורה בבת המצווה שלה. עד היום כשאני חושבת על חיבורים מדוייקים, איילה היא לגמרי אחד מהם. היא ראתה הישר לתוך העיניים הבורקות והחכמות של אופירי, הרגישה את הלב ועבדה איתה ברגישות אין קץ. בחיבורים המדויקים של היקום, פרשת השבוע של אופירי היתה ״לך לך״. ואולי יום אחד אכתוב גם על זה.

אבל כשאיילה התקשרה להזמין אותי לדבר במפגש הקהילה, היא הפתיעה אותי שוב, הפעם בחיבור בין חיים למוות. ״השנה בחרנו לעסוק בערכים במפגשי הלמידה שלנו״ היא אמרה. ״אחד הערכים החשובים ביותר הוא קדושת החיים, ומיד חשבתי עלייך״. ואני מודה, שלמרות שהחיבורים הללו מתקיימים בתוכי כל הזמן, כשהם באים מבחוץ הם מרגשים שבעתיים. להבין בעומק שכדי להעמיק בקדושת החיים אנחנו בעצם צריכים וצריכות להעמיק במשמעות המוות.

אז הנה מחשבה שסביבה דנו בערב הזה. דיני נפשות, ״לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא ... ‎הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. ‎לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם".

‎ונשאל מה המשמעות של לקיים נפש אל מול לאבד נפש?

כיוון שהמונח ״המקיים נפש בישראל ...״ נטוע עמוק בתפיסת העולם החברתית-תרבותית שלנו משמעותו בפשט שלו, מלחמה על החיים. למדנו מעצם היותנו חלק מהחברה היהודית-ישראלית ששמירה ומלחמה על חיים, היא ערך עליון. כלומר קדושת החיים מתקשרת לנו ישירות עם להשאר בחיים, כמעט בכל מחיר. לא ממש צריך לפרט כמה הערך הזה נוכח בחיים שלנו, נכון? טבוע בנו, ברפואה, בחינוך, בצבא, בהורות, בכל פינה.

אז נחזור לשאלה, מה המשמעות של ״לקיים נפש״ אל מול ״לאבד נפש״?

בהנחה שמוות הוא חלק ממעגל החיים שלנו וכולנו נפגוש בו, האם יכול להיות שחלק מלקיים נפש הוא גם לתת מקום למוות?

האם יכולה להיות אפשרות, ש״לקיים נפש״ מתייחס לכוונה שלנו לשמור על אדם ולא בהכרח לפעולה שלנו לגרום לו להשאר פה בעולם הזה בכל מחיר?

האם אפשר לקבל שיש לנו תפקיד לדאוג שנפש אדם תפרד מהעולם הזה הכי בטוב, בתמיכה, בקבלה שאנחנו יכולים, כשם שאנחנו נלחמים על שלבים אחרים בחיים שלה ?

האם יכול להיות שלקבל, לתמוך, להיות באהבה עם מוות של אדם קרוב (אגב, גם אם מת באופן פתאומי) הוא המשך ישיר של לקיים את נפשו ? ובעצם, לראות אדם כיחיד ומיוחד, כעולם שלם בפני עצמו היא לקבל את העובדה שלכל אחד מאיתנו יש נתיב שונה פה בעולם הזה, וכל אחד מאיתנו יפגוש את המוות במקום שונה על הדרך.

ואז ״לאבד נפש״ היא לא המוות עצמו, אלא היא אי הקבלה שלנו לדרכו הייחודית של אדם קרוב, היא העדר התמיכה, ההכלה והקבלה בכל מצב לאותו האדם, בין אם הוא חי או מת.

האם בכך שהמחשבה על ״קיום הנפש״ כקבלה ותמיכה בכל שלבי מעגל החיים של אדם, כולל מותו, הינה בעצם התמונה הרחבה והמלאה בה אנחנו נותנים ביטוי מלא לכל נתיב חייו של אדם?

מחשבות על קדושת חיים, שהיא בעצם שילוב של חיים ומוות יחד.

בתמונה: קדושת הרגע. מפגש.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

אפשר גם בפייסבוק