הייתי רוצה להיות קלילה

הייתי רוצה להיות קלילה.

באמת, בחיי, איך הייתי רוצה להיות קלילה. הייתי רוצה שהעמוד הזה יראה כמו אור גדול. הייתי רוצה שהוא יהיה מלא באופטימיות, בהבטחה גדולה לדבר האחד שירפא את הכאב שלנו.

איך הייתי רוצה להיות אשת האור האולטימטיבית, כמו הפיד בפייסבוק ובאינסטוש, כזה שמבטיח שאם רק תשנו קצת זוית הראייה, הכאב, האבדן יהפוך לדרך מופלאה מלאת התעצמות, נצנצים ואור מופלא בסוף. רק תזיזו, טיפה ימינה.

איך הייתי רוצה להפעיל פה הומור, כן, הומור, מה, אי אפשר הומור עם מוות ? שמישהו יעז להגיד משהו. אבל אז זה לא הומור, זה הומור שחור, וזו כבר קטגוריה אחרת.

איך הייתי רוצה להבטיח לכל מי שרוצה לשמוע, שלהניע, לתת זמן, לבטא אינטואיטיבית, לבטא בצורה מובנית, לכעוס, לכעוס מאוד, להרביץ למשהו, לצעוק, לבכות, לנשום, לשבת במדיטציה שבוע,

שכל אלה יעשו עבודת פלאים לעור הפנים, וכן, גם לכאב ברחם, טוב נו, גם לכאב בלב.

הייתי רוצה להבטיח שהנה, רק תדאגו לאנרגיה גבוהה כל הזמן, תבחרו, תבחרו במה אתם.ן מתמקדים, ופחד המוות שלכם, האבדן שלכם יהיו פתורים, רק תלמדו פרספקטיבה אחרת על החיים (קל, לא?) והנה, הופ, אתם.ן במסלול צמיחה ושמחה מהחיים.

הייתי רוצה שהדף שלי יהיה שמח קליל כזה, נו כי כבד כל המוות הזה. איך, איך מקלילים..

והאמת, כמו החיים, מורכבת מגם וגם. גם שמחה (כן, כן, כזו של להיות נפעמת מהציפורים על העץ בגינה, או סתם מארוחת ערב חג של כל המשפחה בבית החדש). וגם עצב, מן מצב עיצבי קבוע שבו אמשיך לחפש את אופיר בכל מקום. אבל אנחנו לא אוהבים גם וגם, אנחנו רוצים פיד מעוצב מושלם, כזה שהכל מסתדר עם הכל, מתואם, מלא הרפתקאות חדשות ומלא סטייל.

והאמת, שזו עבודה מתמדת, נשמע מעייף נכון ? תביאי לנו משהו מוכן, על מגש, כזה שאם נטעם ממנו, הופ, משהו בכאב הזה יהיה נסבל יותר. משהו שאם רק נעשה מאמץ קטן, משהו יסתדר אוטומטית בפנים. ואם לא, פשוט ״נבחר לחיות״, נקום בבוקר עבור הילדים האחרים או הנכדים, ״נעשה״, נהיה ״חזקים״, נמסך את הכאב בכל דרך שרק נוכל, נחשוב שזה ״לחיות״.... ואז, נגלה שלא ...

למה לא? כי כשאנחנו פוגשים מוות קרוב, אנחנו פתאום מבינים ישר לבטן, ללב, לראש, לאגן, להכל, אנחנו פתאום מבינים ממש, שחלק מהחיים זה ששום דבר לא נשאר כמו שהוא. אנחנו קצת נוטים לשכוח את זה בעולם המהיר והשואף לתמונה מושלמת שלנו. אבל הטבע חזק מכל פיד שנייצר, והוא מזכיר לנו שוב ושוב, ששום דבר לא נשאר כמו שהוא. דברים משתנים, כל הזמן. אנחנו רוצים, ודברים משתנים. אנחנו מתכננים ודברים משתנים. אנחנו בונים ודברים משתנים. אנחנו מתפללים לנס ודברים משתנים. אם יש משהו שמוות קרוב זורק אותנו אליו הוא החוויה הזו שאנחנו נדרשים לזוז, להשתנות, להסתכל אחרת, כל הזמן.

אני מאמינה מאוד בכל הכלים שמניתי למעלה, מאוד, הם חלק מחיי, רק שנדע, שהם לא פתרון קסם, הם כולם ערוץ, ערוץ להרגיש את עצמי, ערוץ להרגיש את החיים, ערוץ להתמודד עם השינויים, ערוץ להסתכל אחרת, ערוץ לחיות עם מה שיש עכשיו.

בתמונה - ההוכחה שגם הטבע תמיד משתנה, מתחיל כל פעם מחדש, וחי, עכשיו.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק