באתי לפני הסופה

באתי לפני הסופה, לבדוק שהכל בסדר, איכשהו באופן מוזר, כמה שאני אוהבת גשם, ואני אוהבת, הוא תמיד ממלא לי את הלב, מאז שנפרדת מהעולם הזה, יש בימים האלה איזה מקום בלב שדואג, שלא קר לך ואת בסדר.

כאילו השנים הללו, שבהן הייתי מכוונת לדאוג גם לגוף שלך, שלא יהיה קר מדי שלא יהיה חם מדי, שיהיה בטוח, שיהיה שבע, האוטומט הזה, לא עובר.

אין דבר מוזר מלראות את הגוף הזה, שגידלת והתרגלת לשמור עליו, עטוף תכריכים ויורד לבור. מוזר זו לא ככ המילה, אבל ממש אין לי מילה לזה.

האמת היא שבעיקר בגלל זה אני הולכת, כי את עצמך לא שם, אבל הגוף שלך כן, וחלק מהגוף שלך הוא גם חלק משלי. המקום הפיזי הזה, שאני מחפשת בנירות בתאי הגוף שלי, את הגוף שלך. אין בזה שום דבר רציונאלי, ואפילו לא רוחני, זה הכי פיזי בעולם.

אז אני מגיעה אלייך היום, לבדוק שהכל מכסה אותך כמו שצריך, כי הבטיחו סופה.

עלי הרקפות והחצבים עוטפים להם סביב. האמת אף אחד עוד לא ממש שכנע אותי שלא קר לך. אם אפשר היה להוריד למטה תנור קטן. בסדר, את לא איתי, אבל שלפחות יהיה לך חם.

ואני חוזרת לבית החדש המחומם שלי, זה שלמרות שאני מחפשת, עוד אין לך בו לגמרי מקום, ואולי אף פעם לא יהיה, ואני זו שצריכה להתרגל לזה. זה אוטומט במעמקי התאים.

ועם הדאגה לך נאספת גם הדאגה לסבא, זוכרת? ממנו נפרדנו בדיוק בימים האלה לפני שנה, במן סופה כזו כמו שמבטיחים היום. שם היה קר מלכתחילה. שם שמיכת הפוך שלו היא עדיין הכי חמה בבית ואין לי מושג איך הוא מסתדר שם למטה.

והימים הם בכלל ימים של אור, כזה שמזדנב לו לאט לאט, והוא באמת מביא אור, אבל האור בדרך מדגיש גם את החושך בתאי הגוף שלי, מן משחק צללים אירוני.

אז אני חושבת על כמה הרוח היא חלק חשוב ממני, מחיי, וכמה בסופו של דבר אני פה בחומר, והחומר שלי עדיין מחפש לחמם.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק