לתרגל לשחרר

יש משהו בחיבור הכללי של כל שלוש השנים הללו, האמת, הוא התחיל כבר לפני חמש שנים, כשביום אחד נכנסתי עם ילדה לטיפול נמרץ, שהוא תרגיל מתמשך בלחשב מסלול מחדש.

כשאני מסכימה לשים לב וללמוד מהסימנים שבדרך, זה תרגיל מתמשך בלשאול - מה חשוב עכשיו? סליחה, מה חשוב לי! עכשיו.

לימדו אותנו להגיד סביב מוות - שחבל על כל רגע, יאללה, למצות את החיים עכשיו. אז מודה שאני לוקחת את זה למחוזות קצת אחרים, לא למרוץ העשייה, אלא למרוץ פנימי. מה זה עבורי המיצוי הזה ? מה זה הדבר או הדברים האלה שאני רגילה לשים לב אליהם כדי לדעת מה נכון לי? ואל תגידו לי ״תקשיבי לעצמך״, כי באמת, זה ממש יפה להגיד, וכמה מורכב ללמוד להקשיב מבעד להמון שכבות. אז את מגלה שלגלות אותו זו דרך.

פעם עבורי לכתוב מילים כאלה נדמה היה מאוד לא רציני. מה, לא ברורה לי הדרך? מה, עם כל התרגול שלך, את לא יודעת להקשיב? אני חושבת שבגלל זה גם המעטתי לכתוב פה. כי מה אני כבר יכולה לספר על כל השדים האלה שבאים לבקר, מערפלים את הראיה.

אבל פורים מתקרב, וזה זמן טוב לאוורר שדים, לא?

כאבי הגוף הם סוג של ססמוגרף עכשיו, כואב - עברת גבול. רגוע -היי שימי לב, זה טוב. לגלות מה ״טוב בשבילך״ ברקמות העמוקות, לא מה עושה נעים בחוץ, אלא מה מרגיש שקט עמוק. זה איך אני מבטאת את עומק הרגשות שלי, היפים והלא יפים, איך אני נותנת להם מקום. וזה מן משחק כזה, כמו סולמות וחבלים, את עושה דרך והיא נראית מבטיחה ואז פתאום מגיע החבל למטה. זה מן ריקוד כזה, כמו טנגו, שאת חושבת שהכל מאוד מדוייק, עד שאת מגלה שלא.

אז עכשיו אני לומדת שחרור, איך זה לא לדאוג לכולם סביב, איך זה להגיד, שבת מנוחה, וזהו. אבל על אמת. איך זה להגיד, אני צריכה שקט, ולהרגיש שזה ממש לגיטימי בבית של שש נפשות. שזה לא נחשב ״חלש״ או ״אגואיסטי״ או ״מנותק״. איך זה להעריך את הצורך של תאי הגוף שלי, שספגו כל כך הרבה כאב והחזקה וקושי בשנים האחרונות, בתנועה עדינה, שיש לה גבול של מנוחה. לא כדי להתבוסס בקושי הזה, אלא כדי ללמוד משהו חדש, ללמד את עצמי משהו חדש, שיוציא את עצמו אל העולם אחרת. אז לומדת.

בתמונה: רכות, נשימות מרגיעות, שנצ

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

ואפשר גם בפייסבוק