בואו נדבר על מוות, אחרת

שנתיים. הבוקר זה שנתיים. הרבה כתבתי פה על חיים בלעדייך, על החיים בכלל, והפעם הגיע הצורך לכתוב דווקא על הימים והשעות האחרונות. על האמת, האהבה

פורים הוא חג מטלטל, חג שמאתגר את רגשות האבל בדרישה חיצונית לשמחה, להתנהלות מאוד שונה לפעמים בין הרגשות בפנים, למה שקורה בחוץ. אותי זה הביא ה

במיוחד ליום האישה. המשפט "שלא כדרך הטבע" החזיר אותי דווקא אל הטבע שלי, כאישה, כאמא. דווקא מהמקום הזה, כשאני מתבוננת על התפקיד המלא

בואו נדבר קצת על פרידות. אנשים שמלווים אהובים לסוף חייהם עסוקים רבות ב"מה להגיד" וב"מה לשמוע". מה הסיכוי שאנחנו מושפעים

פרידה מהאבא הפרטי שלי שמת לפני שבועיים. מתחברת עם כל האבל שלי, ומתנתקת ממנו בו זמנית. זה הזמן והמקום להבין איך העולם סביבי השתנה שוב.

הנטייה שלנו לסדר דברים בצורה היררכית, התפיסה החברתית של מה נחשב אבדן קשה ומה פחות, מקשה עלינו בהתמודדות עם האבל שלנו, ולא רק למי שאיבד, לכול

עבור מי שנפרד מאדם אהוב וקרוב, החגים מביאים איתם קושי מורכב יותר מאשר הכיסא הריק ליד שולחן החג. הם מביאים הזדמנות לתהליך פנימי, שלא פשוט להת

יש ימים, שאני שוכחת. מה זאת אומרת שוכחת ? זה אומר שיש שעות, שבהן אני מרגישה שאני אמא רק לאחת, שאמהות לאופיר היא משהו רחוק שלפעמים נדמה...