- שרית צור
למה כל כך קשה בחגים, למי שבאבל ?
תקופת החגים אמנם מסתיימת ממש עוד מעט, ויחד איתה תקופה של למידה על הזמן המורכב הזה, שמביא הרבה מאיתנו, אלה שאיבדו יקרים לנו, לאחד משיאי הקושי. חגים, בטח במקבץ כמו שהוא מגיע אצלנו, חודש מרוכז שבו עד שיוצאים מאחד נכנסים לשני, מייצר כאב ועומס וקושי עצומים.
יש הרבה סיבות למה קשה בתקופה הזו,
חלקן מאוד ברורות לנו.
קשה המשפחתיות שבתוכה מורגש חסרונו של האדם סביב השולחן, או דווקא הבדידות שבהעדר משפחתיות.
קשה ההבנה הבולטת כל כך בשינוי המרקם המשפחתי על רקע כל המשפחתיות הכביכול שמחה שמופגנת במנהגי החג.
קשה הצורך להיות בתקשורת מתמדת עם משפחה וחברים דווקא כשפוגשים כאב גדול ורוצים שקט, במקום הזה מורכבות משפחתית או חברתית הם עומס אדיר, אנחנו מסיימים מותשים.
קשה הצורך להחזיק את המסיכה, מסיכת החיוך, מסיכת ה״אני בסדר אל תדאגו לי״, מסיכת ה״הנה תראו אני שמחה, חזרתי לחיים״.
רק הרשימה הזו, עבור מי שאיבד אדם קרוב, יכולה להתיש ולגרום לנו לרצות לברוח.
אבל פה נעסוק היום בפן אחר של תקופת החגים - התהליך הפנימי שתקופת החגים היהודיים של תחילת שנה מביאה לפיתחנו ואיך התהליך הזה משפיע על האבל.
תקופת חגי תשרי היא תקופה מופלאה של רצף חגים המאפשרים לנו תהליך עוצמתי של התחדשות. כמו הטבע, גם האדם חי במחזוריות, גם אם אנחנו פחות מחוברים אליה בעולם המודרני. תקופת חגי תשרי מביאה אלינו תהליך בו אנו משילים לאט לאט את מעטה השנה שעברה ומכינים את עצמנו לאט לאט אל השנה החדשה.
בחגי תשרי אנחנו עוברים תהליך התכווננות איטי שמשקיע הרבה מאוד בנו פנימה, בהתבוננות מה היה לנו ואיך היינו רוצים שיהיה לנו, בבחינה הפנימית העמוקה על מה צריך לעבוד ומה צריך לשנות כדי השנה החדשה תשתנה. תהליך העובר מהעומקים של הפנימי, אל החיצוני, אל החברה והקשר שלנו לחברה. תהליך שעובר מהתכנסות פנימה אל יצירת קשר החוצה. מחושך עם אור חבוי, לאור ברור עוטף.
ראש השנה ולמען הדיוק גם הימים שקודמים לו, הוא חג שבו אנחנו נקראים לתהליך הפנימי שבו אנחנו שואלים: לשם מה אנחנו חיים? מה חשוב ומשמעותי לנו? מה היינו רוצים שיתקיים בחיינו?
ראש השנה מביא איתו יכולת להתבוננות עמוקה, איפה היינו ואיפה אנחנו רוצים להיות, תוך כדי התבוננות והכרה בכוחות הפנימיים שלנו למימוש התובנות הללו.
יום כיפור, הוא יום פנימי מאוד, הוא יום שבו יש לנו את האפשרות להכנס ממש פנימה, לנקות את הדרך כדי שנוכל להגיע אל המקום הכי פנימי בתוכנו, מקום הכוחות הכי בסיסיים וטהורים שלנו, כדי שנראה אותם, נדע שהם קיימים ונוכל לייצר יותר ויותר גישה אליהם. תהליכי הסליחה, הצום, התפילה (כל אחד ואחת בדרכו), עיקרם הוא לא מחילה לאחר או גזר דין כזה או אחר, הם נועדו כדי לעזור לנו לנקות את הדרך פנימה. יום כיפור הוא יום מאוד פנימי של המפגש שלנו עם החלקים הכי חשוכים ומוארים שלנו, כדי שנוכל להכין אותם, הלאה, לדרך.
ואז מגיע סוכות... וסוכות הוא חג של שמחה, שמחה על אנרגיית חיים חדשה שמצאנו ונובעת מתוכנו בהתרגשות לקראת שנה חדשה. הוא חג של חיבור לטבע מתוך שמחה על זה שהטבע מאפשר לנו חיים ושינויים. הוא חג שבו אנחנו מזכירים לעצמנו שכדי לממש את השינויים שהגדרנו לעצמנו, אנחנו צריכים לשחרר קצת מההרגלים הקבועים שלנו, ולהיות בארעי, במקום שמאפשר להרגלים חדשים להכנס.
מה קורה עם מי מאיתנו שלא מחובר לתהליך הזה ? אם נשים לב, נראה שבמידה כזו או אחרת התהליך הזה עובר על כולנו, כחברה אנושית אחת. מי שישים לב ויעבוד בה, יש סיכוי שההתכווננות תהיה גדולה יותר, אבל התהליך, קורה לכולנו.
תהליך חגי תשרי פותח צוהר שלם לעולם קשיים פנימי, בו אנחנו פוגשים את ההתנגדות שלנו לשינוי, את הכעסים שלנו ואי הידיעה איך לשחרר אותם, את הפחדים שלנו והקושי שלנו להתבונן בהם, את כל אותם חלקים ורגשות שלא נעים תמיד לפגוש.
אני משוכנעת, שמי שמתמודד עם אבל וקרא את המילים האלו, ברור לו או לה מאוד, הקושי הפנימי העצום בחגים הללו. ובכל זאת, נכתוב אותם.
אנחנו לא רוצים שינוי, בטח לא באבל שלנו - יש מקום אחד בחיינו שבו תמיד תמיד יפעל בתוכנו הכח שמחפש אחד משניים, או להחזיר דברים לקדמותם, לרצות שהאהובים שלנו יחזרו, או הפחד להרפות מהאבל, כדי שלא נשכח.
תהליך שינוי שבו נבחר אולי להפעיל כוחות אחרים, לפעול אחרת, לבחור אחרת, מפחידים אותנו, כי נדמה לנו שאז גם נשכח.
כי השאלה ״בשביל מה אני חי/ה״ ? עבור אדם באבל היא שאלה לרוב קשה מנשוא. ההרגשה שמוות של אדם אהוב, במיוחד ילדים ובני זוג, הוא סוף החיים שלנו היא תחושה חזקה מאוד. התחושה שמוות כזה לוקח חלק ניכר מהחיים שלנו, מכוחות החיים שלנו, היא אמונה נפוצה מאוד. לזה מצטרפת לעיתים קרובות גם הדרישה של הסביבה שנרגיש ככה, כי ככה לימדו אותנו להתאבל. כל אילו, לרוב לא מאפשרים לנו לשאול את עצמנו את השאלה הזו בעומקים שלה.
כי מאוד מפחיד להכנס פנימה באמת - להתבונן בעצב ובכאב הגדולים, להרגיש את החור השחור הזה שאין לו הסבר, אין לו מרפא וגם אין לו נחמה. כדי לעבור תהליכי שינוי אנחנו נדרשים לפגוש את התהומות הללו, כדי שנדע שאנחנו יכולים להם, כדי שנזהה את הכוחות שמאפשרים לנו להתמודד איתם ונעזר בכוחות הללו דווקא כדי לחיות. וכשאני אומרת לחיות זה לא ״להיות בפעילות״, זה להיות עם החיים בכל מה שהם מביאים, וזה לפוסט אחר.
חגי תשרי הם אנרגיה של עבודה פנימית כל כך משמעותית וחזקה, שהיא משפיעה על כולנו. היא מרעידה את הקרקע מתחת לרגליים בהמון מובנים. הרעד הזה עבור איש או אישה באבל היא רעידה מורכבת עוד יותר, כי הקרקע גם ככה רועדת. מה שהופך את החגים לניסיון להשאר יציבים כשהקרקע ממש במערבולת למטה.
יש הזדמנות בתקופה הזו, דווקא ללכת עם המערבולת הזו. בידיעה שהיא מערבולת זמנית. בידיעה שיש לה יכולת להוציא אותנו שונים, מודעים יותר, מחוברים יותר לחיים שאנחנו יכולים לייצר פה, עם כל הכאב והקושי. הרבה חיים.
פוסטים נוספים, קשורים
לנשים שאיבדו ילדים, קוראות ומזדהות עם הקושי והרצון להתפתחות איתו, נפתחת קבוצת תמיכה ותהליך, בדיוק בשביל זה. הפרטים כאן
#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת
___________________
כדי לקרוא עלי,
אתן.ם מוזמנות.נים לכאן
כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.
וגם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי
אבל, מוות של ילדים, מנהגי אבלות, דיכאון אחרי מוות, מוות של אדם קרוב" ליווי רוחני, חגי תשרי,
grief, children death, grieving parents, spiritual counselling for death
