• שרית צור

"שלא כדרך הטבע"

נראה שלא סתם המילים הללו כותבות את עצמן בסמיכות ליום האישה.


" לך קרה הדבר הכי נורא שיש"

"זה לא כדרך הטבע שאמא קוברת בת"

"אין דבר יותר קשה מלאבד ילד"

הרבה זמן ניסיתי להסביר לעצמי, למה קשה לי עם ההגדרה ״שלא כדרך הטבע״.

רוב הפעמים כשהיא נאמרת לי, היא מתייחסת לעובדה שאופיר מתה צעירה, שזה לא טבעי שאמא קוברת בת, שזה צריך להיות, אם כבר, הפוך.

הרבה נאמר סביב המוות של אבא -

״טוב, פה זה טבעי, אבל מה שעבר עלייך ....לא....״.

אני שומעת ומשהו בבטן מתהפך. בהתחלה זו היתה מן התנגדות פנימית כזו

"שאף אחד לא יגיד לי שזה לא טבעי, סרטן זה דבר מאוד מהטבע ...."

"שאף אחד לא יהפוך אותי למסכנה".

אחר כך, זה הפך לידיעה וקבלה פנימית שזה שאופיר לא פה זו דרכו של העולם שלי, ודרכו של עולם היא דרך הטבע.

אבל בכל פעם שאמרתי את זה בקול, זה לא שכנע את מי ששמעה.

זו היתה פשוט הרגשה פנימית, לא הצלחתי להסביר את ההרגשה הזו, עד השבוע.


השבוע הבנתי שהקבלה של המוות של אופיר כדרך הטבע קשורה בכלל לאיך אני תופסת את התפקיד שלי כאמא, כאישה.

אנחנו גדלות עם התפיסה האידיאלית הזו, שאישה מביאה חיים.

אנחנו אמהות ואנחנו מביאות חיים.

זה נכון, אבל זה לא מדוייק.

יש לנו תפקיד רחב הרבה יותר,

להגיד שאישה רק מביאה חיים, זה כמו להגיד שאישה לדוגמא, רק מבשלת. אבל זה לא נכון, אישה באופן טבעי היא מכלול של מהות גדולה והרבה מאוד כוחות ויכולות, שאנחנו בוחרות מה ליישם מתוכן.

כך גם ביחס לעובדה שאנחנו ״מביאות חיים״.

יש לנו תפקיד רחב הרבה יותר. אנחנו מביאות חיים (מי שבוחרת לעשות זאת) ומלוות את החיים הללו בכל המסלול, בכל מה שהחיים מביאים, בכל המהמורות וההתפתחות והמסלול, כולל גם מוות.

לפעמים ה״מוות״ הוא לתמוך בילדים שלנו ברגעי משבר, בזמנים הללו, שקיווינו עבורם והם קיוו עבור עצמם למשהו והוא לא מתגשם. כשמשהו מאיים עליהם. לפעמים ה״מוות״ הוא ממש מוות.



איך אני יודעת ?

כי הבנתי שמה שהתהפך בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה ״שלא כדרך הטבע״, היתה הרחם שלי.

הרחם שלי שצועקת - זה לא נכון. אני פה בשביל הכל, בשביל לייצר, לבנות ובשביל להיפרד.

ככה הטבע בנה אותנו.

כן, המילים הבאות אולי קצת מוזרות לרובנו שגדלנו בעולם מערבי מתקדם שהרחיק אותנו מהגוף שלנו, אבל אגיד אותן בכל זאת ...


יש לנו באופן טבעי בתוכנו תהליך עוצמתי ומופלא שקורה בכל חודש, שמאפשר לנו, מובנה בתוכנו, לבנות חיים, וגם להיפרד מהאפשרות לחיים. בכל חודש, עם כל מחזור אנחנו בונות רקמות מאפשרות חיים, אנחנו מטפחות אותן בגופנו ובנפשנו, בכל חודש אנחנו נפרדות מהן, כדי להקים אפשרות לחדשות.

אם נחשב את זה, באופן סטטיסטי, אנחנו אפילו מתרגלות יותר ״פרידה מאפשרות של חיים״ מאשר יצירה של חיים.

וה״תרגול״ הזה לא קורה סתם, הוא קורה כדי לבנות בתוכנו את ההכרה והכוחות שזה אפשרי, לבנות בתוכנו את היכולת להכיל ולהתמודד גם עם זה. הוא קורה כי זה הטבע.

הרחם שלי וכל מחזור החיים שהיא מייצרת בתוכי, הם לא איברים או תהליכים טכניים, הם לא ״הדבר הזה שמפריע לי להתנהל בחיים העסוקים שלי״, הם המהות שלי כאישה. הם מעיין של כח פיזי, רגשי ואנרגטי, הם מעיין של מהות שלמה שיש לה עוצמה וכח בעולם הזה, בטבע. הכוח העצום שלנו כנשים לברוא, לטפח, להכיל ולהיפרד.


אז התפקיד שלי כאמא, הוא לא רק להביא חיים. הוא גם, אם צריך, ללוות לסוף חיים. זה חלק טבעי מהתפקיד שלי.

זה לא מפחית מהכאב ומהחסר. הרחם שלי כואבת את החסר הזה בכל יום. החסר הזה הוא חור שחור. אבל אני מקבלת את החלק הזה בתפקיד כחלק מהאחריות האמהית שלי – לקבל, להיות ולדעת ללוות את הבת שלי החוצה מהעולם הזה, כמו שליוויתי אותה פנימה לתוכו.



למה חשוב לי להגיד את הדברים ככה ?

כי אני שומעת ורואה הרבה אמהות בסבל ואשמה עצומים. אשמה על כך שהביאו חיים ולא ״הצליחו״ לשמור עליהם. על קונפליקט עצום בין מה שאנחנו תופסות בתור התפקיד שלנו, למה שקורה לנו בחיים עצמם. על תלות גדולה בילדים שנשארו, כי שם מקור הכוח החדש.

כיוון שעבור האמהות שבנו, הילדים הם כל כך מרכז עולמנו, כשהם אינם, זה מרגיש מנוגד למהות שלנו, אנחנו פתאום לא יודעות מי אנחנו בלי.

על כך שברבדים הפנימיים ביותר אנחנו נשארות עם החסר בלי יכולת לחבר אותו לתנועה מחודשת.


אם נקבל כנשים את העובדה שזה אכן כן חלק מתפקידנו כאמהות. תפקיד קשה בטירוף ללא ספק. אבל חלק. יתפנה בנו מקום להתחבר לכאב שלנו, להרגיש אותו וגם לאוורר אותו. בלי יסורי מצפון.

יתפנה לנו מקום להקשיב לרחם החכמה שלנו שיודעת ליצור, להיפרד. יודעת להיות עם ובלי.

אז נוכל לחיות את החיים יותר מחוברות, להכל, כל אחת בדרכה.

אז נוכל להבין שתפקידנו כנשים לא מסתיים אף פעם, גם אם מתו לנו אהובים. אז נשאר הרבה פחות עם הדרמה הגדולה של הדבר הגדול הזה ״שהוא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי כאמא״. פשוט כי נכיר בזה שאנחנו יותר מזה.

מגיע לנו שנהיה יותר מזה.

אני בטוחה שהילדים שלנו היו רוצים שנהיה יותר מזה.

(כן, הפעלתי גם רגשי אשמה פולניים לסיום ...)


למען הגברים שקוראים את המילים הללו. אין לי ספק שגם בכם טמון תהליך דומה. אני פשוט פחות יודעת לתאר אותו, ולכן יכולה פחות לכתוב אותו מתוך החוויה האישית הפנימית שלי. זו אכן הזמנה למי מכם שמרגיש חיבור לחשיבה הזו להביא אותה קדימה, היא בוודאות חשובה עד מאוד.



פוסטים נוספים קשורים


לרצות לקום בבוקר


הריקנות שבמוות



#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

___________________

כדי לקרוא עלי,

אתן.ם מוזמנות.נים לכאן

ניתן להפגש איתי בקליניקה לשיחת ליווי פרטנית, למי שחווה אבדן, למי שמלווה אדם קרוב, לאנשי מקצוע שרואים מוות כל היום בעבודה. כתבו לי הודעה.

כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.

וגם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי

אבל, מוות של ילדים, מנהגי אבלות, דיכאון אחרי מוות, מוות של אדם קרוב, ליווי רוחני,

grief, children death, grieving parents, spiritual counselling for death

אמהות שהילדים נפטרו, אמהות, מוות ורחם, התפתחות נשית


  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים