- שרית צור
שנתיים, בלי כותרת
הבוקר,
ממש לפני שנתיים,
יחד עם הציפורים הראשונות,
הלב שלך נדם.
הידיים שלי נחו על הגוף הקטן שלך,
והמשכת לך הלאה לתוך ים כחול גדול.
הרבה כתבתי מאז על החיים בלעדייך,
על החיים בכלל,
על פרידות של אחרים.
ובעודי יושבת פה ומתחילה לכתוב בערב שלפני,
עולה בי פתאום הצורך דווקא לכתוב את השעות האלה, על השעות שלפני שנתיים.
כי את מבינה אופירי,
כנראה שהשארת אותי עם תפקיד.
הוא תפקיד מסובך קצת.
הוא לדבר עם אנשים על הרגעים האלה, שהם לא כל כך רוצים לדבר עליהם.
כל פעם אני מחפשת את המילים המתאימות, אלה שיעברו הפעם, בכל פעם הן באות אחרת.
אז הפעם, השנה, הבאת דווקא את המילים הללו.
ואני יושבת וחושבת איך מסבירים למי שמוות זה הדבר הכי נורא בעיניו או בעיניה,
שהרגעים הללו, הם הרגעים הכי אמיתיים,
הכי מלאי אהבה שאי פעם חוויתי.
צילום: מאיה אהרוני
היה משהו ביממות האחרונות שלך שהכריח אותי להיות הכי מדוייקת שאי פעם הייתי.
להקשיב לכל תנועה קטנה של הנשימה, של הגוף, של מצמוץ עיניים.
דווקא בגלל שכבר כמעט לא דיברת (ואת תמיד דיברת:)) הייתי צריכה ללמוד להקשיב לך
אחרת. להקשיב לנשימה שלך שמספרת סיפור. לריח הגוף שלך. לכל האנגיה סביבך שמעדכנת אותי כל הזמן.
המקום הזה,
הבועה הזו,
שבה אני יודעת שאת בדרכך לעזוב את העולם הזה, שכל מה שחשוב הוא שלך יהיה נכון, נוח ובטוח, המקום הזה שבו התמסרתי להקשבה הזו, היה מקום מלא נתינה, מלא חיבור, מלא התמסרות למשהו שידעתי שהוא גדול ממני. עוד לא הבנתי עד כמה.
בשעות האחרונות, כשהנשימה נעשתה כבדה, החדר והבית התמלאו אנשים אוהבים, עדיין היתה הבועה הזו, והיא לא היתה מפחידה, היא לא היתה בלתי נסבלת, לא מלאת ייסורים שעוד מעט לא תהיי, היא לא כאבה, לא בשלב הזה.
היא היתה מלאה בקבלה עצומה למי שאת, לכל מי שאת. היא היתה מלאה באחריות לשמור עלייך במסע. היא היתה רק אהבה אלייך.
הכאב, הגיע אחר כך.
כי הכאב הוא הגעגוע. אבל אז לא היה געגוע.
אני יכולה היום עוד להרגיש את מגע העור שלך, את הריח שלך ואת הלב שלי.
אני לא כותבת את המילים הללו כדי לזעזע.
גם לא כדי להעלות פחד ושתחשבו "אוי ואבוי, רק שלא יקרה לי" או "איך היא עומדת בזה",
האמת, אני כותבת בשביל ההיפך בדיוק.
אני כותבת כדי שכולנו נדע שיש במוות מעבר לכאב וגעגוע. יש בו קרבה עצומה. יש בו, אם אנחו מאפשרים לעצמנו, את רגעי האמת הגדולים ביותר.
להסכים להיות שם באמת הזו תוך כדי האבסורד של הסיטואציה, בלי לנסות להנדס את זה, לסדר ולייפות את זה, זו אחת ממתנות החיים הגדולות שאנחנו, אלה שנשארים, יכולים לקבל ממי שעוזב.
התמונה ברגעים הללו לא יפה, מוות לרוב הוא לא דבר אסתטי. אז אם החיים כבר הביאו אותנו להפרד, דווקא מהמקום הלא "מסודר", לא מוכר ולא "יפה" הזה, אם נלמד להיות בו עם הקבלה ואמת הרגע, לא עם פחד, לא עם חשבונות לסגור, לא עם כעס או שיפוטיות, נלמד שיעור עצום באהבה ללא תנאי בעוצמות אדירות.
וזו מתנה שאני באמת מאמינה, שאיתה נוכל לעשות אחר כך פלאות בחיים שלנו.
פשוט הרגשתי אותה ומאז אני יודעת לזהות אותה בחיים שלי בכל מיני מקומות.
מאז, אני בעיקר רוצה שכולם ידעו שזה אפשרי.
ואת אהובה שלי.
משנה בכל פעם את הדרך שאת באה אלי.
ואני צריכה ללמוד, בכל פעם מחדש.
אוהבת אותך עד איפה שאת וחזרה.
פוסטים נוספים קשורים
#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת
אבל, מוות של ילדים, מנהגי אבלות, מוות של אדם קרוב, ליווי רוחני,
grief, children death, grieving parents, spiritual counselling for death
אמהות שהילדים נפטרו, אמהות, מוות ורחם, התפתחות נשית
אזכרת שנה לילד שנפטר
コメント