• שרית צור

לשכוח, לפעמים

יש ימים, שאני שוכחת.

מה זאת אומרת שוכחת ?

זה אומר שיש שעות, שבהן אני מרגישה שאני אמא רק לאחת, שאמהות לאופיר היא משהו רחוק שלפעמים נדמה כמו מחיים אחרים.

זה אומר שאני יכולה לפעמים, להיות כל כולי בתוך משהו מעניין אחר ולא להרגיש את החסר הפנימי.

זה אומר שיש זמנים שהחיים מרגישים מלאים מספיק, מספקים מספיק במה שיש בהם כרגע.


העניין הקצת אבסורדי עם סוג השכחה הזה, הוא שאסור לי להגיד אותו בחוץ.

אם להיות כנה לגמרי, זה גם מאבק פנימי, להגיד אותו לעצמי בפנים.

כי מה יחשבו עלי, איזו אמא אני אם אעז להגיד שלפעמים אני שוכחת?

איזו אמא אהיה אם אעז להנות, להסחף, כשהבת שלי לא פה?

איזו אמא אני אם לא אתמסר לזכרון שלה בכל רגע ורגע.


ולפני שאלה מכם, בעיקר מכן, שעוסקים במקצועות הטיפול. לפני שאתם רצים להראות לי את הביקורת העצמית, ואת התלות בדעתה של הסביבה. חכו, יודעת, ובכל זאת, מביאה את זה קדימה, כי זה כל כך מוטבע בנו ....


סטיבן ג׳נקינסון, שהוא אחד המורים החשובים היום בעולם (למרות שהוא לא אוהב שקוראים לו מורה) למוות, מדבר רבות על כך שהפכנו לחברה שכל כך לא מבינה מוות, שהפכנו לחברה עם פובית מוות.

ובחברה כזו, בה המוות הוא פוביה (המילים בעברית לא מספיק חזקות בעיני), מוות הוא דרמה נוראית, הוא פסגת הרע, הוא פסגת הכאב, הוא פאטוס אדיר. איך זה קשור ? כי במצב כזה, אמא לא יכולה להרשות לעצמה גם קצת לשכוח, זה מיד מעיד שהיא לא ....


אז אני דווקא כן שוכחת לפעמים,

ואני לא מנסה לברוח מהמילה הזו ומיד להסביר ש״בעצם... היא איתי תמיד רק בצורות אחרות״. שזה נכון אגב, אבל בכל זאת, לפעמים אני שוכחת.


ואני רוצה לעמוד ודווקא להגיד שבעיני זה שאני מצליחה לפעמים לשכוח, עושה אותי אמא מצויינת!

למה תשאלו ?

כי ילדה מתה זה דבר מאוד כואב, חסר ומשנה את החיים בכל זוית שאני רק מסתכלת ומרגישה.

מבחינתי אם אני מצליחה לפעמים לשכוח, זה דווקא אומר שאני מצליחה לבנות מחדש, שאני מצליחה לבחור בעצמי ללא תלות באמהות שלי, שאני מצליחה לקיים חיים משמעותיים מספיק שיש בהם רגעים מלאים מספיק שמצליחים למלא אפילו את החסר הכל כך עמוק של ילדה שכבר לא פה.

זה אומר שאני יכולה להיות אמא לילדה השניה שלי, שכן פה וחיים שלמים עוד לפניה.


לפני חודש מאיה שלחה לי הודעה.

אני חייבת להודות שהיא לא מוותרת :)

אבל אולי בעצם,

צריך להתחיל מהתחלה....


לפני שלוש שנים,

אופיר היתה כבר אחרי הניתוח, היתה כבר בסוף ההקרנות והתחילה כימותרפיה. ואז גיליתי את מאיה. רציתי עבורנו תמונה של שלושתנו, כי פתאום זה היה מספר מאוד שברירי. פתאום היה לי צורך לראות אותנו, יחד.

הגענו למאיה והתאהבנו. התאהבנו בה, התאהבנו באנרגיה שהיא עוטפת אותנו. התאהבנו בלראות אותנו יחד.


ככה, במשך שנתיים שלמות, בכל כמה חודשים, מאיה שלחה הודעה ״נו, באות?״ , אז יש לנו סט ים, וסט עיזים :) וסט אולפן, וסט חרציות, לסט הזה כבר סחבתי את אופיר על הידיים.

מאז שאופיר מתה, לפני כל חג גדול מאיה אומרת, ״אולי הפעם ?״ ועד השבוע לא הצלחתי. עד השבוע, המקום הזה, בלי אופיר, לא היה אפשרי, זה היה מקום של אופיר.

אבל הפעם, הפעם קיבלתי את ההודעה, ורציתי, רציתי להרגיש את השלמות הזו, בשתיים.

אז הנה אנחנו, דרך העדשה האוהבת של מאיה.

בשתיים. שלמות.

חסרות ושלמות, בו זמנית.

וזה בעיני מתאפשר רק בגלל שלפעמים אני שוכחת.


אז מותר בעיני לפעמים לשכוח,

רצוי אפילו,

זה עושה את זה דווקא שלם.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

___________________

הלינק למאיה אהרוני, כאן

כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן

כדי לקרוא עלי,

אתן.ם מוזמנות.נים לכאן

כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.

וגם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים