בואו נדבר על מוות, אחרת

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, הוא כותב ומוחק את עצמו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. והוא עוסק בכאב, פיזי. והוא צריך לצאת, כי ככה זה מרגיש

בכל פעם שעולה התמונה הזו, היא באה עם כל מה שהיה סביב, עם הבטן המתהפכת, עם הניצוץ בעיניים, עם הידיעה שעוד מעט נפרד ועם הרצון לחיות.

הייתי רוצה להיות קלילה.באמת, בחיי, איך הייתי רוצה להיות קלילה. הייתי רוצה שהעמוד הזה יראה כמו אור גדול

על הפער באבל בין המילים שאנחנו אומרים לעצמנו לכל מה שהוא לא מילים ומציף אותנו בהמון צורות, ברגש, בכאב, בכאב גוף

אתמול קרה רגע, אחד מיני רבים, אבל יש רגעים כאלה שפתאום מביאים את הרגישות קדימה במלוא העוצמה. הבנות שיחקו מסירות בכדור גמיש כזה, ברוח...

מכירים את זה שיש תקופות בחיים, או יותר נכון אירועים, שהם לפעמים תקופה, שכל כך מציפים את החיים שלנו שנדמה לנו שאנחנו בתוך בועה ? כזו בועה הוא

יש דברים מרגשים ממש, שלוקח לי עוד זמן להתרגל שהם קורים, למרות שהם כבר ממש קורים. ״איך אני עושה את זה, איך אני בעצם אומר לחולה ולמשפחה...

זכרון זה דבר מורכב. ורצון וצורך לזכרון קולקטיבי לאומי עוד יותר. למה? כי זכרון בדרך כלל הוא דבר מאוד אישי, מי שכואב וזוכר אדם הם...