• שרית צור

להרים ידיים

יש דברים מרגשים ממש, שלוקח לי עוד זמן להתרגל שהם קורים, למרות שהם כבר ממש קורים.

״איך אני עושה את זה, איך אני בעצם אומר לחולה ולמשפחה שלו, שאני מרים ידיים, שאי אפשר לעזור יותר, אני הרי עוד ממשיך ללוות את המשפחה הזו אחר כך, והם יכעסו, הם יכעסו שבעצם לא עשיתי את מה שהבטחתי״.

את השאלה האמיתית, המורכבת והמרגשת הזו, שאל רופא משפחה במפגש שיח שהיה לי לפני יומיים, עם רופאי משפחה מומחים, בבי"ח מאיר.

כמה אמת עמוקה יש בשאלה הזו והיא מכילה בתוכה בעצם, את כל המהות כולה. היא מכילה בתוכה את התפיסה שלנו, כחברה, שמוות הוא כניעה, הרמת ידיים, חוסר הצלחה. זו לא נחלתם רק של רופאים, ממש לא, זו החשיבה של כולנו. וכשככה אנחנו חושבים על מוות, באמת אין שם אפשרות לשום דבר אחר חוץ מכעס ואכזבה.

ויש בשאלה הזו מורכבות עצומה, ששמה זרקור על תפקידם של מי שעוסק ברפואה וסביבתה - העובדה שאנחנו מפקידים ביד הרפואה את האחריות להציל אותנו, לרפא אותנו, וכל אפשרות אחרת היא שוב, כישלון.

אז מה האלטרנטיבה ?

קודם כל להסכים לקבל אמת קצת אחרת - שאנחנו בני תמותה, באמת, לא רק להגיד את זה, אלא להפנים את זה. שמוות קורה בכל מיני נסיבות. שכל אחד ואחת מאיתנו בא לפה לזמן המסויים בשבילו או בשבילה, ואין פה ״נכון״ או ״לא נכון״, אין פה ״מספיק״ או ״לא מספיק״.

זה מה שיש.

זה לא אומר שלא חשוב לחיות את מה שיש הכי שאפשר, כולל לנסות להרפא כשאנחנו חולים. אבל זה גם אומר שאם הסוף מגיע, הוא מגיע כי ככה זה, הגיע זמנו, בלי הסברים, בלי אשמים, בלי אשמה, בלי אכזבה. אנחנו חיים בדיוק את החיים שהגענו לחיות פה, ואז לא.

אני לדוגמא, יוצאת מנקודת הנחה שכל איש/אשת רפואה עושים ועשו את המקסימום בשבילנו. יש להם מגבלות, של ידע, של זמן, של מערכת ומה היא מאפשרת, וכן, גם של מחקר ופתרונות. ותמיד יהיו. כי אנחנו בני אדם ואנחנו בונים מערכות של בני אדם ועבור בני אדם. זה לא אומר שלא צריך להתקדם בהן ולפתח אותן, אבל תמיד יהיו להן מגבלות, בעיקר, כי מוות הוא תמיד הסוף של החיים שלנו וגם אם נדחה אותו בקצת, או אפילו בהרבה, הוא יגיע.

חשוב שנבין ונקבל, שיש לנו שליטה מאוד מסויימת, היא לא כל יכולה, היא רחוקה מאוד מלהיות כל יכולה והיא לא מעידה על זה שלא הצלחנו.

זו לא תבוסה להאמין בזה, זה לא ״להאמין בזה כי זה מקל״, להיפך זו חוזקה להאמין בזה, כי זה משאיר אותנו אחראים לאיכות החיים שלנו כשאנחנו פה, זה משאיר אותנו אחראים למערכות היחסים, למימוש, ולאנרגיה שאנחנו רוצים לקיים סביבנו, כשאנחנו חיים.

חלק מהיכולת לתמוך ולעזור למי שבדרך להפרד או כבר נפרד מאדם אהוב, היא האמונה הפנימית הזו, שמוות הוא לא הרמת ידיים, מוות הוא פשוט כמו שהוא. להאמין באמת בפנים, שאין לנו שליטה על הכל, ואנחנו לא יכולים ואולי גם לא צריכים להבין את הסיבות להכל.

אז, כשאני עם הידיעה הפנימית העמוקה הזו, אני יכולה לשבת מול או לצד בן משפחה, לדבר באמת על מה שקורה, על נשימות אחרונות, על כאבים או הפסקת פעילות של הגוף בסוף, פשוט כמו שזה, לא כמראה זוועה קשה וסבל, אלא כתהליך טבעי. להראות לאותו בן אן בת משפחה שזו זכות גדולה. שיש לנו תפקיד שם, לטפל, ללוות, להיות לצד מי שבדרכו למות, בדיוק כמו לצד מי שנולד.

כל זה לא גורע מכאב הפרידה. מגעגוע. מהקושי להבין ולקבל איך זה לחיות בלי. אבל זה משאיר את ההתמודדות בזה - בכאב ובחסר ושם בצד את הכעס או האכזבה מהעולם, או מבעל מקצוע מסויים שנראה שגרם למוות הזה.

אני מלאת תודה על ההזדמנות שניתנה לי זו הפעם השניה, על ידי Ido Blechman ו מורן פלד-מושקוביץ שהאמינו שיש משמעות וחשיבות לשמוע ולדון בכל אלה, כדי שההתחלה של השיח האחר הזה, תהיה בכולנו. כי הדרך לייצר שינוי היא קודם כל להתחיל לשאול שאלות.בכלל, אולי בהזדמנות הבאה כבר ירגיש לי יותר נוח להרים מצלמה ולצלם 😂

אז בנתיים תמונה מהסגול הזה, שמציף את הרחובות שלנו וממלא את הלב באופירי - כשהסגול היום סגול מאוד.

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

#דבריםשלמדתיעלמוות

ואפשר גם בדף הפייסבוק

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים