ימי זכרון שעובדים הפוך

זכרון זה דבר מורכב. ורצון וצורך לזכרון קולקטיבי לאומי עוד יותר. למה? כי זכרון בדרך כלל הוא דבר מאוד אישי, מי שכואב וזוכר אדם הם הסובבים אותו, ביום יום ממש וסביב אירועים, חגים ומעברים עוד יותר.

אז מה בכלל עושים כשהאדם מת כחלק ממשהו גדול הרבה יותר - במלחמה, בשואה, בפיגוע, בתאונה גדולה ? אז מתווסף לנו לזיכרון האישי, הצורך שלנו כחברה לזכור גם את הדבר הגדול. למה ? כי בדרך כלל הדברים הגדולים האלה, הם משהו שחשוב שנלמד ממנו כחברה וקהילה. כי אם כבר האהוב שלנו מת, שידעו וילמדו מזה כולם. אבל אז קורה דבר מוזר.

כי כשאנחנו מתרכזים בזכרון הקולקטיבי, הכללי של הדבר הגדול, זה בלתי נתפס, כי זה באמת בלתי נתפס לדמיין עשרות אנשים דחוסים בקרון או אלפי ארונות קבורה של לוחמים או אפילו עשרה הרוגים בתאונה. מי שהיה פעם בבית הקברות הצבאי בארלינגטון וושינגטון, יכול להעיד על החוויה הבלתי נתפסת להצליח לחבר, שמתחת לכל האסתטיקה העצומה הזו יש אנשים. זו כמות בלתי נתפסת. גם לעמוד בבירקנאו ולדמיין את האנשים בתוך ים בלתי נגמר של עמודים שהיו צריפים, מלא מלא עד האופק, הוא דבר בלתי נתפס. קשה לנו לתפוס, אז מה אנחנו עושים ? אנחנו פונים לסיפורים האישיים. אותם יש לנו יכולת לתפוס. אז אנחנו מוצאים לאורך השנים דרכים שונות להזכיר לעצמנו שיש פנים, סיפורי חיים שלמים ומוות אישיים, שיש משפחות מאחורי השמות האינסופיים.

ואז מה קורה? בגלל שמוות הוא הדבר שאנחנו הכי מנסים להמנע ממנו. בגלל שהוא כל כך מפחיד אותנו. אנחנו שומעים סיפור של מישהו, ומיד חושבים על הילד או הילדה שלנו, על הכאב שלנו כהורים, או ההורים שלנו, או האחים שלנו, או על עצמנו, וזה בכלל מטלטל אותנו עד כאב בלתי נסבל ופחד עמוק. אז, אנחנו פונים שוב לזכרון הקולקטיבי, הגדול, הכללי. נדמה ששם אפשר קצת לברוח. אבל שם הוא שוב גדול, בלתי נתפס.

וכך המטוטלת של ימי הזכרון פועלת. האמת היא, לא רק של ימי הזכרון. של היום יום שלנו פה בארץ, ולא בטוח שרק בארץ.

מה יוצא לנו מכל זה? משהו אחד, יצר הישרדות. כל הכאב הזה משאיר אותנו עם הצורך לשרוד, כבני אדם, כהורים, כעם.

ותגידו, ״מה רע בזה? הישרדות זה דבר חשוב״. בוודאי שהישרדות זה דבר חשוב, הישרדות היא יכולת קריטית. היצר והכח הזה חשוב מאין כמוהו ואכן מציל אותנו במצבים קשים. אבל ... הישרדות היא עוצמה אדירה, ליחידות זמן קצרות. כשמפעילים אותה לאורך זמן, כיחידים וכעם, היא או מתישה, או מטשטשת. או מתישה, ואז אנחנו די מהר מתעלמים ושמים בצד, או משתמשים בסמלים חיצוניים - הולכים לטקס, מדביקים מדבקה, מזדעזעים לשעה, שמים במגירה בצד וחוזרים לשגרה. לא מתעסקים בזה.

או מטשטשת, ואז אנחנו כבר רואים בהישרדות ערך. אנחנו משייכים אליה כבר כל דבר. בשם ההישרדות מותר לנו כל דבר. כי ככה היא הישרדות, למענה כל האמצעים כשרים. אנחנו כבר לא מבחינים בין הרגע הקריטי לשאר החיים.

מה משותף לשניהם ? את שניהם מנהלת החרדה הפנימית שלנו.

ובמקום שנלמד את עצמנו את מה שמוות אמור ללמד אותנו - הקשבה, חמלה, הבנה עמוקה של מהם חיים, קבלה גם של הצדדים הפחות יפים ומסודרים, הבנה שאין לנו באמת שליטה, אנחנו נשארים עם פחד על החיים. בהישרדות. ״לבחור בחיים״ כי אין ברירה, להגדיר איכות חיים כמירוץ שמטשטש אותנו מהכאבים שלנו.

וזה לא זכרון. זה פחד. אז שווה שנשאל את עצמנו איך היינו רוצים לזכור, אחרת....

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

גם בפייסבוק