ההיררכיה של המוות

כשאופיר חלתה, ממש ממש בהתחלה, ניסו לחבר אותי לאמהות של ילדים שחלו והחלימו (כמובן). אני זוכרת כמה שיחות של חסד של הרבה רצון טוב, אבל אחת היתה קרן אור, כי היתה ישירה, לא פחדה להגיד את המילה סרטן, והביאה מלא, אבל מלא הומור.

היא: ״איזה סרטן יש לאופיר?״

אני:״סרטן ראש, מסוג מדולובלסטומה״

היא:״אין, אין, את בראש הפירמידה״

אני:״מה פתאום, לוקמיה יותר״

היא, צוחקת צחוק מתגלגל וגדול: ״אוי, את עוד חדשה ולא מבינה, מה פתאום, סרטן ראש זה הכי. את בראש הפירמידה״.

מאז, אני עוקבת בסקרנות אין קץ אחר הצורך שלנו בפירמידות, סולמות, היררכיה. כי גיליתי שכמו שאנחנו בוחנים ומודדים ״מה יש לנו הכי טוב״, ככה, אנחנו גם מודדים את הכאבים שלנו, בבחינת ״אם שלנו הכי רע, או יש יותר".

אז בואו נראה,

סרטן יותר מבעיות לב?

ילד בטיפול נמרץ מתאונה או מניתוח בגלל מחלה?

ילד חולה בן שבועיים או ילד בן 12?

וסרטן ראש בלי יכולת טיפול, זה יותר או פחות מסרטן ראש עם אפשרות טיפול שלא מצליח?

וילד עם סרטן זה יותר או פחות מילד, נגיד, אוטיסט?

קשה נכון? קשה לכתוב את זה אפילו,

אבל האמת, שבתוך תוכנו, אנחנו מסדרים לנו את ההיררכיה הזו כל הזמן.

וכשזה מגיע למוות .... בכלל.

בואו נראה, מכירים את ההנחה ש

״מוות של ילד זה הכי נורא שיש״?

בואו נאתגר את זה רגע,

ילד זה איזה גיל ? עובר בן שמונה חודשים ? מיד בלידה? יומיים? חודשיים? שנתיים? שתיים עשרה? עשרים? ילדה בת ארבעים היא לא ילדה של הורים?

מה יותר גרוע, מוות בתאונה, או מוות ממחלה? מוות פתאומי או מוות צפוי ?

מוות של אמא בת שלושים ושמונה, יותר קשה או פחות ממוות של ילד?

מוות בצבא זה יותר או פחות מילד בן 10 בתאונה?

סבא בן 90 זה ״כדרך הטבע״, הוא כבר ״חי חיים מלאים וטובים״ אז? לבת הזוג שנשארת, שרגילה לחיות לצידו 70 שנה, זה יותר קשה או פחות ?

קשה לנו לשמוע את ההשוואות הללו, כשכותבים אותן, בא ללכת ולא לחזור. אבל כולנו עושים את ההשוואות הללו יום יום.

למה?

מיכל סנונית כתבה את זה בציפור הנפש כבר לפני הרבה שנים, כי אנחנו מסדרים במגירות. נוח לנו לסדר במגירות. אנחנו מרגישים בטוחים יותר, יודעים יותר, בשליטה יותר, כשאנחנו מסדרים במגירות, וגם בסולמות.

הבעיה היא שיש דברים שאי אפשר לסדר במגירות, כי הם באמת לא מסודרים. הם לא מובנים, אין לנו תשובה מסודרת, מוגדרת.

גם למוות אין. מאנשי רוח ועד לא, אין לנו תשובות. קשה מאוד להתמודד עם מקום שבו אין לנו תשובות, קשה לנו עם אי הוודאות, עם סיפורים שאין להם "היגיון", אז אנחנו מנסים לסדר.

תשאלו, ומה הבעיה עם ״לסדר״?

הבעיה עם ״לסדר״ היא שזה מייצר לנו היררכיה לא אמיתית ובמקום לאפשר לעצמנו להרגיש, לחוות חוסר וודאות ושליטה, אנחנו לא נותנים לגיטימציה. ברגע שיצרנו היררכיה - כאב, געגוע, עצב, חסר, כולם מתחילים להמדד - כמה מותר לנו לכאוב, כמה מהר צריך ״להשתקם״, לאורך כמה שנים מותר לנו לזכור, איך ראוי שהכאב יבוטא החוצה.

אנחנו מתחילים למדוד, לאחרים, אבל הרבה יותר משמעותי, לעצמנו. אני פוגשת אנשים שנפרדו מאהובים בכל מיני נסיבות ולא מרשים לעצמם - כי עבר כבר זמן, כי כמה אפשר, והכי מסובך - כי המקרה של השכנה יותר קשה, אז לא מגיע לי לכאוב, לא באמת.

דרך אגב, זה גם עובד הפוך - כאלה שנפרדו מאהובים, מרגישים מהסביבה כמה האבדן הזה נורא, וחווים קושי גדול להמשיך הלאה.

חיים בקרבנו אנשים כואבים, מאוד, על הרבה אבדן, מכל הסוגים, שאין להם לגיטימציה. דינם של כאבים כאלה לגדול, להתעצם בפנים ולא למצוא לעצמם מקום. להפוך לשד פנימי שמנהל את החיים שלנו בלי שנשים לב.

השד הפנימי הזה קיים גם בקרב מי שלא חווה אבדן קרוב, אבל מושפע מההיררכיה החברתית שבנינו סביב מוות. גם זה שד פנימי שמנהל את כולנו.

אז בואו נשאר עם כמה מחשבות,

האחת - עם תשומת הלב לסולמות שאנחנו יוצרים ונבין, שהם לא באמת אמיתיים.

השניה - שלכל כאב ואבדן יש מקום, באשר הוא. יש שונות בין מוות למוות. לאבד בן זוג שונה מלאבד אמא, שונה מלאבד ילד, שונה להפרד ממחלה או מדפיקה פתאומית בדלת. אבל זה שונה, זה לא "יותר" או "פחות", זה פשוט שונה.

פוסטים נוספים, קשורים

אם נחשוב על זה, זה יקרה

טוב נו, את רוחניקית

#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

___________________

כדי לקרוא עלי,

אתן.ם מוזמנות.נים לכאן

ניתן להפגש איתי בקליניקה לשיחת ליווי פרטנית, למי שחווה אבדן, למי שמלווה אדם קרוב, לאנשי מקצוע שרואים מוות כל היום בעבודה. כתבו לי הודעה.

כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.

וגם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי

אבל, מוות של ילדים, מנהגי אבלות, דיכאון אחרי מוות, מוות של אדם קרוב, ליווי רוחני, חגי תשרי,

grief, children death, grieving parents, spiritual counselling for death