לפגוש את הטראומה

נכון, הבטחתי להמשיך את סיפור המדיטציה,

אבל אז באו החיים ...

יש רגעים, שבהם, בלי להתכוון אנחנו הולכים את תמונות הטראומה שלנו,

כזה היה השבוע שלי.

מצאתי את עצמי שוב במסדרונות של בלינסון,

(לא עבורי, ליוויתי),

שוב אורזת את אותו תיק טיולים שהיה התיק שלי בטיפולים,

למרות שעברו שלוש שנים, ידעתי בדיוק מה נכנס לאיזה תא, אפילו כרטיס החניה שיש לו מקום בתא של הרצועה,

ידעתי כמה ואיזה אוכל אני לוקחת, ואפילו איזו עליונית.

הלכתי במסדרונות,

דחפתי כיסא גלגלים,

ידעתי בעל פה החלפת משמרות,

ואפילו התרגזתי שוב על הקפה היקר,

(למרות שהיה יתרון, בגלל הקורונה דווקא היו שולחנות לשבת ליד),

פתחתי מחברת שרבוטים חדשה,

הרגשתי שוב את הזמן עובר אחרת, לבית חולים יש יחידות זמן משל עצמו, מיוחדות, איטיות שחולפות מהר בלי הסבר,

הסתכלתי על הספירלה בחצר, אבל הפעם מהבניין המרכזי, לא משניידר, וציינתי לעצמי שהיא נראית שונה, אפילו גיליתי שהיא כחולה בלילה.

ובכל רגע ורגע,

אני משחזרת את אותו תפקוד אוטומטי,

את אותו תפקוד שלא עוצר לחשוב, כי צריך לעשות.

אבל משהו אחר היה שם,

משהו שאין לו מילים,

משהו שיש בו מועקה לא מוסברת,

וכתפיים תפוסות,

וחלקים של תמונות שעולות בחלק האחורי של המח. הן אפילו לא מגיעות קדימה, הן נשארות שם מאחור, כי צריך לתפקד, הן שם מאחור.

אז שבוע שהמדינה שלנו השתגעה, והכי הגיוני להיות היום ומחר בהפגנות, ולמלא את הפיד שלי באבסורד המטורף שקורה פה,

אבל כלום,

התמונות הללו נשארות באחורה של המח,

והגוף,

הגוף זוכר,

הגוף קורס לעייפות,

הגוף מזכיר לי בכל עשרות המפרקים שלו, ובראש המסתחרר, שהתמונות הללו, גם אם הן רק ברקע, אפילו לא קדימה, הן בקדימה של התאים שלו.

אנחנו רגילים להיות בתפקוד,

אנחנו רגילים להיות באוטומט הזה שעושה ביום יום כל כך הרבה דברים, מרגישים את הקושי,

לא יודעים לתת שם,

משאירים אותו מאחור וממשיכים הלאה.

אבל הוא מצטבר שם,

הוא דופק לנו בדלת בכל מיני צורות,

אז לא עדיף שניתן לו את המקום לצאת החוצה?

והנה הגיע היום שבו לרגע היה קצת יותר שקט,

החלטתי לתת לידיים להוביל את התמונות קדימה. בלי משמעות, רק לתת את האפשרות למשהו לעבור מאחורה לקדימה,

כדי שאפשר יהיה לתת לזה צבע, צורה, תחושה.

לא יותר, רק תחושה.

זה כל כך הרבה, תחושה.

כי אחרי התחושה הראשונה יכולות לבוא עוד הרבה אחרות. וככה לאט לאט, בעדינות, משהו מנקז את עצמו החוצה.

בתמונה, שכבה ראשונה.

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

#דבריםשלמדתיעלמוות