פרידה ביתית

יש ימים שאני מרגישה שהיא בכלל לא היתה. כן, זה ממש קשה להגיד את זה בקול, אלה גם ימים מפחידים, לעבור ליד התמונות במסדרון, להכנס לחדר, ולחשוב שבעצם הילדה הזו היא משהו רחוק נורא, שאולי בכלל לא היה. הרגעים האלה מאוד מפחידים, מה אני שוכחת ? באמת ?

ואז אני נזכרת, נזכרת במי שאני עכשיו, כרגע. נזכרת כמה השתנתי בחודשים האחרונים, ממש מהיסוד, זה מרגיש שינוי בתאים מבפנים. אני נזכרת כמה השינוי הזה כבר קורה לי בכל השנתיים האחרונות.

ואז אני מבינה, שמה שהיא היתה, ומה שהיא הביאה לחיים שלי, למי שאני, לא תלוי בזכרון כזה או אחר, הוא כבר חלק בלתי נפרד מההוויה של התאים שלי בגוף.

אז כששואלים אותי למה אני בוחרת לספר בפומבי על המוות של אופיר, למה אני רוצה ללכת בדרך הזו של ליווי תהליכי סוף חיים, למה אני עושה את זה לעצמי, אני יכולה לספר על שליחות, ושינוי חברתי, וזה גם יבוא, אבל כרגע התשובה הכי טובה, כי זה הפך לחלק מהתאים שלי בגוף, לא כדי לזכור ולהזכיר אותה, פשוט כי זה מה שאני הפכתי להיות.

את מכתב הפרידה הזה שלחתי ליפתח שילוני לפני כמעט חודשיים. אני חייבת לו תודה ענקית על זה שראה והרגיש, עודד אותי לכתוב, והסכים לפתוח את הלב להכניס תוכן כזה לגיליון של ״אדם עולם״.

#מגזין_אדם_עולם #בואו_נדבר_על _מוות #צבר_רפואה