הפעם האחרונה

לקבל את זה שדברים קורים בזמנם. ויש להם קצב שלפעמים הוא שונה מאוד מהקצב שהראש שלי מצפה שיהיה.

ככל שעובר הזמן וברור לי יותר ויותר מה אני רוצה לעשות, ואיך אני רוצה לחזור לעולם, וה״דבר״ הזה מעשיר את עצמו וצומח ומתעבה, בתוכן ושיתופי פעולה ורעיונות, ויש לו כבר פורטפוליו שלם. וככה ככל שהפורטפוליו הזה מדייק את עצמו ומתרחב. ככה הוא פתאום מתרחק.

זה מן טריק כזה. סוף השנה הראשונה שמתקרבת. שלא משנה כמה תשומת לב אשים, וכמה עבודה פנימית אכוון, וכמה אנרגיה אזיז, פתאום מתחילה לה בפנים איזו ספירת מלאי, שבכלל לא הייתי עסוקה בה קודם. הפעם האחרונה שהלכנו לקולנוע (הרמז בתמונה למטה), הפעם האחרונה שהיינו בשניידר בפורים (בדיוק לפני שנה), הפעם האחרונה שהיא תכננה איתי תחפושת (ודיר באלאק אם זזתי ממשהו), הפעם האחרונה שהכנתי שתי תחפושות, הפעם האחרונה שהיא הלכה על הרגליים, הפעם האחרונה שהלכנו לקונצרט יחד, הפעם האחרונה שטיילנו בשמש, הפעם האחרונה שהכנו עוגיות, הפעם האחרונה והפעם האחרונה והפעם האחרונה.

וכל ספירה כזו מביאה את הדמעות ומרחיקה את העשייה. וזה שיעור, לתת לכאב להיות פה, ולמרות שיש המון תכניות, לשים אותן בצד, לא לעבוד, להאמין, להאמין שהן יגיעו, בזמן. שזו לא חולשה, זו לא המנעות, זה לבחור להרגיש ולשים את עצמי קודם.

#בואו_נדבר_על_מוות #גם_וגם