- שרית צור
כשתגדלי תביני
אתמול בערב היה לי העונג הגדול להיות בהופעה המשותפת של חווה אלברשטיין ושלומי שבן. לב מלא זה היה, שירים בהגשה עמוקה שחודרת אל הלב ומעלה חיוך גדול. אבל מעבר להכל, יצאתי משם עם שיר מתנה, אחד שכבר שכחתי ופתאום התיישב לי בדיוק בלב, כזה שמשמח כי הוא עוסק במה שאני עוסקת בימים האחרונים.
הנה הוא, למילים המופלאות של תרצה אתר, כשתגדלי תביני .....
איך הוא קשור תשאלו ? הוא קשור כי הוא עוסק בדיוק בפער הזה שבין מה שאנחנו המבוגרים הדחקנו וכבר לא מוכנים לשאול, או סיפקנו את עצמנו בתשובות חלקיות, לבין התמימות של הילדים שעוד מעזים לשאול ולהבין איך העולם הזה עובד.
כבר התפתחנו קצת מאז, אנחנו יודעים קצת יותר לדבר עם הילדים שלנו על מיניות ואיך באים ילדים לעולם. יש לנו עוד המון דרך לעשות גם שם, אבל זה איכשהו בסדר, זה בדרך. זה מתחבר אצלנו לחיים. זה נתפס אצלנו חלק חשוב בהכנה שלהם לחיים. אבל על השאלה לאן סבא הלך ואיך יכול להיות שרופא לא תמיד מצליח לרפא, או .... שם רובנו עוד מסתירים, מתבלבלים, מפחדים, לא מוצאים את המילים. למה ?
שתי שאלות שאני נשאלת הכי הרבה במפגשים – "אופיר ידעה?" ו "האם אמרתם לאחותה?"
ומופתעים כמעט תמיד מהתשובה – "בטח" ו"בטח".
ואז עולה השאלה " אבל למה? גם ככה קשה לה, אז למה להעמיס עוד?"
והנה הגיע השיר הקטן הזה, וחיבר לי את התשובה שאולי תהיה מובנת יותר. למה אנחנו מדברים עם הילדים שלנו על מיניות, פשוט לענות , נכון ? כי זה חלק מהחיים, כי הם פוגשים את זה בכל מיני גרסאות, אז אנחנו צריכים להכין אותם, שישמעו על מיניות מאיתנו ההורים, עדיף, מאשר שיבינו כל מיני חלקי גרסאות או משהו מעוות מחברים, פוסטים כאלה ואחרים או סרטים.
אז למה אנחנו לא מדברים עם הילדים שלנו, באמת, על מוות או על מחלה קשה שמסכנת חיים ? הם הרי פוגשים את זה מי קרוב ומי יותר רחוק, זה חלק מהחיים, זה קורה כל הזמן מסביב.
נכון, ההשוואה לא ממש ממש דומה מהסיבה הפשוטה שמיניות היא משהו מאוד נגיש, אנחנו מרגישים אותה, היא יכולה להיות מאוד ברורה לנו, ממש פיזית, היא גם מחוברת לתשוקה ותנועה, בקיצור, חיים. בעוד שמה שקורה לנו אחרי שאנחנו עוזבים את העולם הזה אי אפשר לחוש, והוא מאוד לא חד משמעי. יש במוות הרבה אי וודאות.
מוות, אנחנו יודעים באיזשהו איזור נחבא במודעות שלנו, הוא חלק מהחיים, אבל הוא כל כך לא נגיש, משאיר ריק ומפחיד לנו בעיקר כי אין לנו שליטה עליו, שאנחנו לא יודעים מה לומר. אז אנחנו לא שואלים, בעיקר לא את עצמנו.
כשאנחנו לא מדברים עם הילדים שלנו, אנחנו משאירים אותם להבין שזה מפחיד ונורא, שזה חור שחור, שאנחנו קורבנות נוראיים של עולם אכזר כשזה מגיע. וככה, בלי להתכוון, אנחנו מעבירים את פחד המוות שלנו מדור לדור.
בעיני להשאיר ילד לתפור לבד את התמונה של "מה זה מוות", איך זה נראה ומרגיש ומה המשמעות של זה, זה משא כבד הרבה יותר מלהתמודד עם הכאב ואי הוודאות. זה סרט הרבה יותר הזוי ומפחיד וכבד.
עבור אופיר לדבר על המוות, על גוף ונשמה והמסע השונה שהם עושים, הביא רגיעה. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ניהלתי איתה את השיחה הזו ואיזו נשימת רווחה הגיעה. אחרי שיחה כזו נפתחת האפשרות להסביר את הדרך, להסביר איך מטפלים בכאב, לדבר על הקריסה של הגוף, לחבק את הדרך הלאה, לדבר על מתי אפשר וכדאי להפרד, אחרי זה מתאפשרת פרידה.
גם עבור אחותה, אין לי ספק שהדיבור על המצב האמיתי של אופיר אפשר לה להיפרד ממנה בזמן, אפשר לה לראות שהמוות שלה הוא באמת חלק מהחיים שלנו - אנחנו כואבים אותו אבל לא נבהלים ממנו, שאפשר לדבר על זה, גם אחרי. שזה אולי לא תמיד יפה ונעים אבל זה מלא אהבה וכבוד וזכות גדולה.
זה לא אומר שאם מדברים אין יותר קושי, כאב וגעגוע, אבל לפחות אפשר לעבור את זה יחד, לא לבד. חיבוק, חיבור, תקשורת ולא להיות לבד זה חיים. מה שאומר שאפשר להכניס חיים גם לפרידה.
_______
כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן
כדי לקרוא עלי, אתן.ם מוזמנות.נים לכאן
כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.
ואפשר לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי
#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת
