מעגל ברכות

היה מאוד מורכב לבדוק עם עצמי איך אני רוצה לציין את יום השנה לאופיר. למה מורכב? כי יש דברים שאנחנו רגילים אליהם, שהם ״מקובלים״, שהם מצופים ממך אם את אמא שהילדה שלה מתה.

ובאותה הנשימה, אני יודעת בפנים שאני רוצה משהו אחר. רציתי לציין את יום השנה לאופיר לא דרך כאב המוות. הוא קיים שם כל יום, כל הזמן. בכל מגירה שאני פותחת בבית. בסיגלון שפורח. בפתק שאני פתאום מוצאת. בחסר הבסיסי הזה בבית. בחסר הבסיסי הזה בידיים שחסר להן חיבוק אחד. אני לא מפחדת ממנו ובאותה נשימה אני לא צריכה לציין אותו. הוא נוכח והוא פרטי שלי. אבל בגלל שהוא הפחד הכל כך גדול של כל כל הרבה מסביב, יש לי רצון להפוך אותו, להמיר אותו - למשמעות.

רציתי לציין דווקא את כל הטוב שהגיע מזה שאופיר לא פה.

מתנצלת אם זה נשמע מוזר, אבל כן, הרבה טוב הגיע אחרי שאופיר נפרדה מהעולם הזה.

הגיעה הבנה גדולה של החיים והעולם כמו שאולי הבנתי קודם, אבל עכשיו אני ממש מרגישה.

הגיע דיוק מאוד גדול, לחיות את החיים במלואם, עם כל מי שאני.

ואני יודעת שגם מסביבי, נוצרה טלטלה טובה, כזו שגורמת לרבים ורבות לגדול סביבי.

הגיעה הבנה חדשה לגמרי של מה זו אהבה. אהבה ככוח שמניע חיבור פנימי בתוכי וחיצוני עם העולם.

אז ככה רציתי לציין את יום השנה. רציתי להכיר, לעטוף בחסד, באהבה וברוך את מי שהיא עדיין, בתוכנו.

וככה נוצר לו המעגל הזה,

בזכות גלי באר, אהובת לב יקרה, שליוותה את אופיר בבואה לעולם ובלכתה, ומלווה אותי יחד בגדילה.

בנינו מעגל, מעגל נשים מברכות, מעגל נשים שמזכיר לעצמו שאנחנו באות עם כח עצום לעולם הזה לחבר בין כל העולמות. שאנחנו באות עם שושלת עצומה של עוצמה. אז נאסף מעגל של נשים וילדות קרובות לליבי, שמלוות אותי, כדי להזכיר לנו, בעזרת אופיר, מה היינו רוצות לברך, ובמה היינו רוצות לעטוף את עצמנו, יום יום.

אני מודה על הזכות לזכור את זה ביום הזה. ביום שבו אופיר נפרדה בגופה מפה. היא איתנו, בכל מובן. היא כח אוהב, חי, בועט ומתפתח.

ויחד עם הברכות הגיע גם הגשם, הזדמנות אחרונה לפני הקיץ לשטוף ולחדש. אז בכלל....