תעתועי זמן

הפעם פוסט ממש ממש ממש פנימי.

שלושה שבועות לא ממש הצלחתי לכתוב.

בכל פעם שהתחלתי משהו, קראתי אותו אחכ והוא הרגיש לא מדוייק, לא באמת מתאר את מה שקורה בפנים.

שבועות שאני פוגשת פער מאוד גדול. פער בין הרצון העצום להיות בשקט, עם המנוחה שלי והשקט שלי, לבין העולם שקורא לי החוצה. לא הצלחתי להסביר את הפער הזה, אפילו לעצמי.

אז פייסבוק הזכיר לי את התמונה הזו. שלוש שנים. השבוע לפני שלוש שנים השתחררנו עם אופיר מבית החולים, אחרי הניתוח להוצאת הגידול מהראש, עוד בהלם ממה שקורה וחוסר הידיעה מה יקרה קדימה, עם ילדה שעוד לא הלכה ולא ממש חזרה לדבר. ילדה שנולדה מחדש, אבל מאוד אחרת.

אז הבנתי, שעכשיו זה זמן שבו הגוף זוכר. ​

אם יש משהו שזוכר בי הכי אמיתי, זה הגוף. הוא מאותת בעייפות הגדולה שלו, בכאבים הגדולים בכל מיני מקומות שבאים והולכים, שיכולים לשתק. מזכיר לי שהוא עוד זוכר. זוכר כל יום קשה, כל יום שבו החזקתי כדי לשרוד, כל יום שראיתי את הבת שלי אחרת ונאבקתי לעבוד עם מה שיש, כל יום שבו נתנו לה טיפול מפרק. והגוף זוכר את השכבות הפנימיות, את הכאב, את האבסורד, את הכאב שלה שנכנס לי לגוף.

אני מוצאת את עצמי בזמנים מתעתעים, שבהם הגוף שלי מתפצל, בין הראש שרוצה והבטן שבוערת לעשייה ולתנועה, אל מול האגן והרגליים והבטן הפנימית שצועקים לשקט, למנוחה, לזכרון, לבניה מחדש איטית.

נכון שזה מוזר? בעולם שבו אנחנו גדלים, דוחפים אותנו מהר לעשייה, לתכנית פעולה, עשייה ותנועה היא סימן לבריאות, לשפיות, ככה הרגילו אותנו לסמן ״חיים״. ככה אנחנו גם מתייחסים לאבל - בואו נחזור לעשות מהר, זה סימן שאנחנו ״משתקמים״, איזו מילה מופלאה. אהה זה, זה סימן שאנחנו "בוחרים בחיים", עוד משפט מנצח.

אלה קולות שאני שומעת גם בפנים,

כי ״זה לא נתפס טוב, זה נתפס כדיכאון״

כי ״היי, עברה כבר שנה, דווקא את אמורה לדעת להסתדר עם זה״

כי ״היי, זהו יאללה, תזיזי את האנרגיה, תניעי את המנואלה, היתה אזכרה, ממשיכים״

כמה קשה בתוך העולם שלנו להגיד,

״היי, חכו, אני עושה, בחיי שאני עושה, אבל בקצב אחר. היי, חכו, אני רוצה לתת לחלק העמוק של התאים שלי הזדמנות להשמיע קול סוף סוף, אז אני צריכה יותר לאט, יותר בשקט״.

כמה קשה בעולם שלנו להסביר,

שזה לא יכול להיות כמו שהיה, היא לא כמו שהיתה ואני בטוח לא מה שהייתי, והזמן הזה, שלוקח לתאים לחשב מסלול מחדש, שלוקח להם להיבנות סביב משהו חדש, הזמן הזה..... לוקח זמן.

כמה קשה להרגיש אבל, כי בעולם שמוות הוא הדבר הכי נורא שיכול להיות, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להרגיש, אבל איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרגיש?

עכשיו תגידו לי "אבל ברור, צריך להרגיש, צריך לא להשאיר בפנים", אהה, אבל האם אנחנו באמת מוכנים ללכת עם זה עד הסוף ולשלם את מחיר ה"להרגיש". כי יש לזה מחיר.

זה לא אטרקטיבי, זה לא מסודר וקוהרנטי והגיוני, זה לא בוחר מתי זה מגיע ומתי לא, וזה בטח לא במהירות המסחררת שאנחנו חיים בה. אלה פרודות אחרות לגמרי של זמן. זה בזמן של בנייה מחדש של איברים שלמים של גוף.

זה לא אומר חוסר תפקוד, זה לא אומר שצריך לתקן וזה לא אומר חולשה, להיפך, זה אומר חוזק, כי זה אומר להרגיש, לפעול, לנוח, לדייק מה נכון לנו כל הזמן בכל פעם מחדש. זה הרבה יותר חזק מלשמור בפנים, להכניס פנימה חזק חזק, ללבוש מסיכה מול העולם ולדעת שהיא תתפוצץ מתישהו.

רק שזה דורש זמן.

מוקדש כתזכורת לעצמי.

____________________

כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן

כדי לקרוא עלי,

אתן.ם מוזמנות.נים לכאן

כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.

ואפשר לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי

#בואו_נדבר_על_מוות,אחרת

#פרידה_מילד