• שרית צור

לרצות לקום בבוקר

לפני יומיים הבנתי משהו.

הרבה אני שומעת את המשפטים,

״איזו השראה״ ו״כל הכבוד לך שאת מוצאת את הכח לתמוך באחרים״ ו״כמה כוחות״.

למרות שבתוך תוכי אני יודעת שכל אילו ועוד נאמרים בהרבה אהבה, תמיכה ורצון ענק לחזק, כשאני שומעת אותם, יש בי חלק בפנים שרוצה לצעוק -

״היי, גם אני נופלת״,

״היי, גם לי כואב, ולפעמים זה ממש חזק ולא צפוי״,

״היי, יש ימים שבהם החוזר הזה כלפי חוץ מרגיש ממש מיותר״,

״היי, אתם לא מבינים שגם אני מפחדת ?״

ואני רוצה להסביר, באמת, מה זה ״החוזק הזה״, כי הוא לא ״לקום, להתלבש, לצאת אל העולם״, והוא בכלל לא במונחים של ״חזקה״, כי בעיני יש את זה לכולנו. כי בטעות "חזקה" אצלנו זה לתפקד בעולם. הוא משהו אחר, וקשה לי להסביר.


ואז שלשום, דיברתי עם אמא מהמחלקה, שהיא האמא המופלאה של ילד קטן מופלא כמו אמא שלו, שטופל במחלקה במקביל לאופיר, ועדיין מטופל. אחרי שקצת התעדכנו, וקיטרנו על העומס והקושי, היא אמרה משהו שפתאום סידר לי את ההסבר.

היא אמרה ״את השראה כי את קמה בבוקר למרות שמאוד קשה לקום בבוקר״.

ואז הבנתי,

שבעצם, לא קשה לי לקום בבוקר.

דווקא כשאופיר היתה חולה היה לי קשה לפעמים לקום בבוקר, כי העולם היה כל כך לא צפוי, לא ידעתי לאיזו מציאות יומית אני קמה, כאב לי כל כך על הכאב שלה, שלפעמים רציתי לגלות שהתעוררתי וזה היה סרט רע.


אבל מאז שאופיר מתה,

דווקא לא קשה לי לקום בבוקר.

להיפך, אני ממש רוצה לקום בבוקר,

גם בימים הקשים.

אני רוצה לקום בבוקר ולמצוא כל מיני ערוצים לפעול בעולם הזה כדי להפוך אותו למודע יותר, לכזה שחי בשלום עם עצמו, לכזה שפחות מפחד וחי מתוך פחד, בינינו, לטוב יותר.

מין טוויסט שבו דווקא העובדה שאופיר לא פה, נותן לי את הכח לחזור להיות אני עצמי, לראות מה יש לי להציע לעולם ולא לוותר.

כאילו זה שהיא לא פה, חידד לי דווקא את ההבנה שאני כן פה, אני פה עם סיבה ומי שאני פה לא תלוי באמהות שלי, אלא רק בזה שאני פה. הסיבה היא לא אופיר, היא אני. אני פה לא כשליחה, ולא כדי לזכור ולהזכיר, אני פה בזכות עצמי, ויש לזה משמעות.


חזרתי לפני כמה ימים מחופשה בהולנד. במקומות קסומים. הכל היה קסום, החלונות של הבתים המעוצבים, מסלולי הטיול עם הנוף הבלתי נגמר, הברווזים, השחפים, עוד מלא ציפורים שאני לא מזהה, מלא דבורים שבאו לבקר אותי, הנוף של הים מהחדר, הרוח שנושבת והופכת את העלים מירוקים לכסופים ומרשרשים, החול הנעים בכפות הרגליים.

הכל נכנס אל הלב ומילא אותו.


וחזרתי,

וחשבתי,

מה, ברחתי ? המרחק היה דרך לשכוח ?

אז חלק מזה בטוח כן, כי זה קורה לכולנו, כשהגלגלים נתקים מהקרקע והלחץ האטמוספרי משתנה ומשנה לנו משהו בתודעה.

אבל הפעם לא ברחתי. הפעם הייתי עסוקה בלהיות יותר אני. לזכור להיות אותה אחת שרוצה לקום בבוקר כי יש לה סיבה, והסיבה הרבה יותר גדולה מהאבל שלי, הסיבה היא אני. הסיבה היא העננים והעלים והדבורים. אני רוצה לקום בבוקר ולהנות מהעלים המרשרשים והים האינסופי, ומכל הדברים הטובים שעוד אפשר לעשות פה.


וכן, על הדרך גם לאסוף לאופיר צדפים.

כי היא חלק ממני בחלקיקים של אהבה.


#בואו_נדבר_על_מוות, אחרת

____________________

כדי לקרוא עוד דברים שכתבתי, אתן.ם מוזמנות.נים להגיע לכאן

כדי לקרוא עלי,

אתן.ם מוזמנות.נים לכאן

כדי לשמוע מדי פעם על פוסטים חדשים ופעילויות שונות שאני עושה, ניתן להרשם לעדכונים בצד/תחתית העמוד ולהצטרף לקהילת הבלוג.

וגם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלי

  • Grey Facebook Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Grey Instagram Icon
פוסטים נבחרים
חיפוש לפי קטגוריות
  • Grey Facebook Icon
  • Black LinkedIn Icon
  • Grey Instagram Icon

©   כל הזכויות שמורות לשרית צור - מודעות וליווי תהליכי סוף חיים