בואו נדבר על מוות, אחרת

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, הוא כותב ומוחק את עצמו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. והוא עוסק בכאב, פיזי. והוא צריך לצאת, כי ככה זה מרגיש

הייתי רוצה להיות קלילה.באמת, בחיי, איך הייתי רוצה להיות קלילה. הייתי רוצה שהעמוד הזה יראה כמו אור גדול

על הפער באבל בין המילים שאנחנו אומרים לעצמנו לכל מה שהוא לא מילים ומציף אותנו בהמון צורות, ברגש, בכאב, בכאב גוף

אתמול קרה רגע, אחד מיני רבים, אבל יש רגעים כאלה שפתאום מביאים את הרגישות קדימה במלוא העוצמה. הבנות שיחקו מסירות בכדור גמיש כזה, ברוח...

מכירים את זה שיש תקופות בחיים, או יותר נכון אירועים, שהם לפעמים תקופה, שכל כך מציפים את החיים שלנו שנדמה לנו שאנחנו בתוך בועה ? כזו בועה הוא

זכרון זה דבר מורכב. ורצון וצורך לזכרון קולקטיבי לאומי עוד יותר. למה? כי זכרון בדרך כלל הוא דבר מאוד אישי, מי שכואב וזוכר אדם הם...

שנתיים. הבוקר זה שנתיים. הרבה כתבתי פה על חיים בלעדייך, על החיים בכלל, והפעם הגיע הצורך לכתוב דווקא על הימים והשעות האחרונות. על האמת, האהבה

פורים הוא חג מטלטל, חג שמאתגר את רגשות האבל בדרישה חיצונית לשמחה, להתנהלות מאוד שונה לפעמים בין הרגשות בפנים, למה שקורה בחוץ. אותי זה הביא ה

במיוחד ליום האישה. המשפט "שלא כדרך הטבע" החזיר אותי דווקא אל הטבע שלי, כאישה, כאמא. דווקא מהמקום הזה, כשאני מתבוננת על התפקיד המלא

פרידה מהאבא הפרטי שלי שמת לפני שבועיים. מתחברת עם כל האבל שלי, ומתנתקת ממנו בו זמנית. זה הזמן והמקום להבין איך העולם סביבי השתנה שוב.