בואו נדבר על מוות, אחרת

באתי לפני הסופה, לבדוק שהכל בסדר, איכשהו באופן מוזר, כמה שאני אוהבת גשם, הוא תמיד ממלא לי את הלב, אבל מאז שנפרדת מעולם הזה, אני בעיקר רוצה

כשההתמודדות שלי עם הכאב הפיזי, הפכה פרטית מאוד, פנימית מאוד.יש , לו איכות כזו לכאב פיזי שמשפיע על כל ההוויה עם הגבולות שלנו.

את הפוסט הזה קשה לי לכתוב, הוא כותב ומוחק את עצמו עשרות פעמים בשבועות האחרונים. והוא עוסק בכאב, פיזי. והוא צריך לצאת, כי ככה זה מרגיש

בכל פעם שעולה התמונה הזו, היא באה עם כל מה שהיה סביב, עם הבטן המתהפכת, עם הניצוץ בעיניים, עם הידיעה שעוד מעט נפרד ועם הרצון לחיות.

הייתי רוצה להיות קלילה.באמת, בחיי, איך הייתי רוצה להיות קלילה. הייתי רוצה שהעמוד הזה יראה כמו אור גדול

על הפער באבל בין המילים שאנחנו אומרים לעצמנו לכל מה שהוא לא מילים ומציף אותנו בהמון צורות, ברגש, בכאב, בכאב גוף

יש דברים מרגשים ממש, שלוקח לי עוד זמן להתרגל שהם קורים, למרות שהם כבר ממש קורים. ״איך אני עושה את זה, איך אני בעצם אומר לחולה ולמשפחה...

זכרון זה דבר מורכב. ורצון וצורך לזכרון קולקטיבי לאומי עוד יותר. למה? כי זכרון בדרך כלל הוא דבר מאוד אישי, מי שכואב וזוכר אדם הם...

שנתיים. הבוקר זה שנתיים. הרבה כתבתי פה על חיים בלעדייך, על החיים בכלל, והפעם הגיע הצורך לכתוב דווקא על הימים והשעות האחרונות. על האמת, האהבה

פורים הוא חג מטלטל, חג שמאתגר את רגשות האבל בדרישה חיצונית לשמחה, להתנהלות מאוד שונה לפעמים בין הרגשות בפנים, למה שקורה בחוץ. אותי זה הביא ה